בוקר, אתה פותח את העיניים, מותח את השרירים - אתה עוד כאן.
עדין. למרות מה שקרה - אתה עדין חי. ואז מתעוררות השאלות - אתה
תשאר חי עד סוף היום? אז אתה נכנס לאופוריה - הרי זה קרה לי
פעם אחת, הרי המשפחה שלי כבר נפגעה מזה, אז זה בטוח לא יקרה לי
שוב, נכון? וכל פיגוע אתה שוב רואה אותה שוכבת שם, חסרת אונים.
וכל פיגוע, אתה יודע שאתה יכולת להיות שם במקומם בדיוק לפני
שבועיים. בדיוק לפני חודש. בדיוק לפני שנה. כי זה ממשיך ולא
נגמר.

והחיים חוזרים למסלול. ממשיכים הלאה, אבל אתה נתקע, לא מוצא
דרך מוצא מההרגשה הזו, שהורגת אותך כל פעם מחדש. ואתה ממשיך
לראות אותה, את תלתליה הזהובים מובהלים לחדר הניתוח, את פיה
הקטן מלא בצינורות, ואתה יודע - שרק אלוהים באמת הציל אותה,
שככה סתם, זה לא היה נגמר כל כך טוב. והם, כולם מדברים על
מסיבת הסיום, על החופש הגדול. הם כבר בעניין הבגרויות, למרות
שאתמול בבוקר 19 בני אדם נוספים נרצחו.

אז אולי מגיעה להם מדינה. אבל ילדה בת שנתיים וחצי שנאבקת על
חייה באמת תעזור להם? וילדה נוספת בת שנה וחצי שלה כבר לא יהיה
סוף טוב תעזור להם? ו-545 אנשים שנהרגים סתם, ללא מטרה, יעזרו
להם? אז על מי לעזאזל הם מנסים לעבוד?

אז לנו יש מדינה. כי אנחנו נלחמנו עליה ולנו יש צבא, כי אנחנו
הקמנו אותו. אז להם אין מדינה אז ילדה בת שנתיים וחצי אשמה
בזה?
וכשיבוא שלום, 545 אנשים כבר לא יראו אותו. ואותה הילדה בת
השנה וחצי לא תראה אותו. אבל הוא צריך לבוא, הוא חייב לבוא,
כדי שאנחנו נראה אותו.כדי שאותה ילדה בת שנתיים וחצי תראה
אותו.

19/6/02 יום לאחר הפיגוע בירושליים.