פתאום הדשא נראה ירוק יותר
והבניין נראה קטן יותר
והשבילים שהלכתי עליהם 6 שנים
נראים לי פתאום כמו חדשים
געגוע
הילדים שעומדים על הדשא
נראים לי כל כך קטנים
והמורים שלי פעם מרכינים ראש
ומזילים דמעה שקטה שקטה
עצוב
וכל מי שכבר שכחתי עומד על הדשא
וקולות של בכי חנוק נשמעים לפעמים
התגעגענו ומתחבקים
אבל הוא לא פה
אירוני
כולם אמרו שהכל ייגמר בצבא
ועכשיו הוא נקטף
ואלפים גם כן
אבל לא כמוהו
בכי
כולם ביקשו שחרור להלוויה
אבל לא כולם יכלו לבוא
ובבית קפה אחר כך צוחקים, נזכרים
מבטיחים שנשמור על קשר שוב, ולא נשכח
ושוכחים
וביום הזכרון שוב כולם נפגשים על הדשא
כולם פחות אחד
ואף אחד לא מזכיר ולא אומר דבר
אבל עוברים ליד התמונה ונזכרים
זה מה שנשאר |
