אני הולך לי בדרך הביתה מבית ספר. פונים ימינה בסימטא ליד
המכולת, ואז שמאלה וישר עד הרחוב שלי. בסוף הסימטא הם יושבים,
מחכים, עם הסיגריות והעגילים.
אף פעם לא הבנתי למה הם בדיוק מחכים שם, מה בדיוק קורה שם לפני
שאני מגיע, עצוב לחשוב שהם שם רק בשבילי, לא?
אני רואה אותם. "אפשר עוד להתחרט" אני אומר לעצמי, "אפשר
להמשיך ישר ולפנות בסימטא הבאה" ובעודי נזכר בפגישתנו האחרונה
אני מתחיל ללכת, ופתאום נעצר. "רגע" אני חושב "למה לעזאזל שאני
אתן לחבורת מרוקאים מטונפים להחליט לי דרך איפה אני אלך
הביתה?" שוב הגאווה הטפשית שלי מנצחת, ואני פונה.
"היי חבר'ה, תראו מי זה!" צועק הקטן עם הגופיה הקרועה. הוא בטח
העלוב ביותר שם ולכן התפקיד שלו זה להיות כרוז.
"אוהווו! החנון הקוקסינל שלנו! מה העניינים, הא? מה שלום אמא
שלך?"
"עזוב, מזרחי, אל תבאס ת'ילד, הוא עדיין חושב שאמא שלו עורכת
דין"
"משהו עורכת דין, אתמול בלילה ערכה לי כזה דין שגמרתי שלוש
פעמים על הפרצוף האמריקאי המשתרמט שלה!"
אני מרגיש את הבטן שלי מתבשלת, את כל הזעם משתלט. להרוג אותם!
לרצוח את השחורים המלוכלכים האלו! מי האדיוט שהביא אותם
לארץ?!
"היי קוקסינל, לאן אתה ממהר כל כך?"
והוא רץ אלי לחסום לי את הדרך. אני מנסה לעקוף, והוא תופס אותי
בגרון ודוחף אותי אחורה.
"מה קרה, אמא הרביצה לך כל כך חזק ששכחת מה התנאים? חמישים שקל
או שאתה לא עובר!"
הצלצול של הסלולרי שלי מראה שיש הודעה. "מי זה?" הוא שואל,
"אפשר לראות?" והוא שולח יד לכיס שלי. אני תופס לו את היד
ומעיף אותה, ובתגובה חוטף ברכיה לבטן ונופל על הרצפה.
"שלא תיגע יא אמריקאי מניאק בן שרמוטה!" הוא צועק וחוטף את
הפלאפון מהכיס שלי.
"תחזיר את זה מיד לפני שאני הורג אותך!" אני צועק עליו
"מה זה?!"
"שמעת אותי! אני יודע קונג פו! אני אהרוג אותך!"
"אוי לא! שמעת את זה ויקו? הוא יהרוג אותי עם קונג פו!" והוא
ניגש אלי, בועט לי בראש ודורך לי על הצוואר, בזמן ששאר החברים
שלו בועטים לי בידים וברגליים.
"תעצבן אותי עוד פעם ואני אזיין אותך למוות, נשבע בכבוד שלי!"
פתאום הוא נזכר בסלולרי שלי. "היי ילד" הוא מתחיל להקריא,
"רוצה אולי לבוא אלי אחה"צ? אני אכין לך את האוכל שאתה אוהב.
תתקשר אלי. אני אוהבת אותך!"
"בואנה מזרחי, זו חברה שלו או אמא שלו?"
"נדמה לי החברה, שומעים עליה שהיא זונה קצת, לא?" והוא מתחיל
לצחוק.
"תגיד לי יא אמריקאי אוכל בתחת, לא עצוב לך שחברה שלך זונה
כזאת? רק אתמול אני ו-ויקו עשינו עליה סחטיינים בתורות! איך
שהיא גמרה!"
"מזרחי, תענה לה!"
"אשכרה, הא? הנה: לכי תזדייני יא שרמוטה אני שם עלייך זין, את
מוצצת גרוע ואני מקוה שמחבלים יהרגו את ההורים שלך בהקדם
האפשרי כדי שלא ישריצו עוד זונות כמוך"
"יואו, מזרחי אתה מטורף!" והם צוחקים.
הם עדיין בועטים בי וזה עדיין כואב, אבל אני כבר כועס מדי.
זועם מדי. רוצה שהוא ימות פשוט. אני קם מהר ומרים אבן מהרצפה.
"יא מרוקאי מטונף בן זונה! למה נולדת?! חבל שהיטלר לא חיסל את
סבא וסבתא שלך באאושוויץ!!!" אני צורח ודופק בו את האבן.
הגזמתי, אני יודע. חשבתי מה היה קורה אם סבתא היתה שומעת אותי
עכשיו. ובכלל, היטלר לא הגיע למרוקו...
אז פספסתי. אז הוא התעצבן. אז הם שוב הכניסו לי מכות רצח עד
שהתעלפתי וסחבו לי חמישים שקל מהארנק.
"תיזהר מזרחי, הוא הרי יודע קונג פו!" יכולתי לשמוע אותם
צוחקים במעורפל.
"כן הא? בטח גם יש לאבא שלו סליק של נשק בבגאז' ואח שלו זה הזה
מ-AXN, עם הזקן והבעיטות המגניבות!"
"רק שלא יביא את הבזוקה של אבא שלו, הסרסור התימני עם
האיידס."
"חחח...קרעת אותי מזרחי!"
בסופו של דבר אני קם. אני שומע אותם עדיין, הם יושבים בגן. אני
מנסה לקום, בקושי מצליח, וגורר את עצמי הביתה.
אחרי רבע שעה אני חוזר אליהם.
"מה זה?!"
"קוקסינל! מה קרה? באת לבקר? אתה רוצה עוד קצת?"
אני מוציא את הבזוקה של אבא ומתחיל להפציץ אותם, אחד אחד.
צרחות ודם בכל מקום. זה שלקח לי את הסלולרי ניסה להגיד משהו,
תקעתי לו יריה בביצים והשארתי אותו לדמם. הרמתי את הסלולרי,
דפקתי לערס המטונף יריקה בפרצוף, והלכתי הביתה. אבא שלי בכלל
לא סרסור, הוא עובד במשרד הביטחון...
לא סובל את הערסים המגעילים האלו, וחוצמזה אף אחד לא ילכלך על
חברה שלי או על ההורים שלי, מי שכן אני אזיין אותו, נשבע בכבוד
שלי.

נב הערת המחבר:
סיפור זה נכתב כסיפור דמיוני, וכל קשר בינו לבין המציאות הינו
מקרי בהחלט. התנצלותי הכנה, הצבועה והמתחסדת לכל מי שנפגע מן
הכתוב. הסיפור נכתב בלי שום ניסיון לפגוע בעורכי דין, עובדי
משרד הביטחון, יצרני וצרכני טלפונים סלולריים ורובה הבזוקה,
תימנים, מרוקאים, קוקסינלים, זונות או אדולף היטלר, וכל אזכור
של הנ"ל היה למטרות סיפוק היצרים חשוכי המרפא של המחבר המתוסבך
בלבד.