אני אטום במיטוכונדריה בסינפסה כולינרית של תיירואיד. זה נשמע
מסובך, אני יודע, זה תמיד מוביל לאותן שאלות שלוקח לך שעה
לענות עליהן, זה לא כמו להגיד 'אני בדופן של תא עצם' או 'אני
סוכר בזקיק שערה' כמו החבר'ה שלי מקורס אטומים. לא . . . זה
נראה להם נורא פשוט וטבעי, אבל אטום במיטוכונדריה בסינפסה
כולינרית של תיירואיד - גדול עליהם. ואני אומר - אם אתם לא ממש
רוצים לדעת, פשוט אל תשאלו.
באמת שאני לא יודע למה אני כל כך מתעצבן מעצם השאלה; אם זה
באמת בגלל שעניתי עליה כל כך הרבה פעמים, או שאולי זה בגלל
הצורך הילדותי שלי להתאמץ כדי לגרום לתפקיד שלי בגוף להשמע
יותר חשוב, כאילו אני בעצמי לא מאמין בחשיבות של העבודה שלי.
וכך אני מוצא את עצמי מגזים חצי סיפורי גבורה עם בסיס נכון
פצפון, כמו 'אנחנו מווסתים את הפעילות של כל ההורמונים בגוף,
פשוט יושבים על הברז', 'בלעדינו כלום לא היה זז. כלום. כולם
היו גמדים אימפוטנטים', או לפעמים פשוט גוד אולד פאשונד 'עזבי,
מותק, אין לך את הסיווג'.
לכל הדברים האלה, כאמור, יש בסיס, אי אפשר להגיד שלא, רשמית
אני באמת חלק ממערכת התיירואיד, שבאמת מווסתת את הפעילות
ההורמונאלית בגוף, אבל אני לא יושב של שום ברז, אני כ-ו-ל-ה
בחיבור העצבי לבלוטה, וגם שם אני רק מאכיל את החבר'ה.
ומה שמעצבן אותי, שהייתי יכול לעשות את העבודה שלי הרבה יותר
בכיף אם היו מפסיקים לבקר אותי מבחוץ כל ההדיוטות, אם אתה לא
מבין בנושא אל תחרוץ דיעה, אני אומר, כל אלה שמסתכלים מהצד
ובמילה אחת מחליטים שאתה שווה לתחת, מרפים את ידיך, מקשים עליך
לעשות את העבודה שלך בגאווה ולהשתין להם על הראש. והגיע לי
הזלזול שלהם עד הגג, אני אטום במיטוכונדריה בסינפסה כולינרית
של תיירואיד, לעזאזל, ואני גאה בזה!

חבל רק שאני בגוף של ג'ובניק.