למקרה שאת מתעניינת, זה בשבילך. כן כן, בשבילך, את. ואם יש לך
אילו שהם ספקות, את תביני בהמשך. אחרים שיקראו את זה יבינו
וירגישו כל מיני דברים, אבל אם לומר את האמת לא זה מה שמעניין
אותי הפעם.
אני נזכר עכשיו בפעם הראשונה לגמרי שראיתי אותך. נפגשתי איתה
בדרך והלכנו לבקר את השמנה עם החצ'קונים, שעדיין נחה בבית.
צלצנו באינטרקום.
"הבית של פיסטוק", ענה קול דק וחדש ברוסית. מצחיק. משעשע.
ציני. כמו שתמיד היית.
עלינו למעלה, ואת שם. את שם, ואני שם, בלי שום קשר לעולם,
למציאות או אחד לשני.
שני אנשים שמחפשים דברים דומים מאוד בלי לדעת אפילו.
נדהמתי מהיכולת שלך לדבר איתי כאילו את מכירה אותי כל החיים
שלך. להחמיא על דברים ולבקר בכוח דברים שלא בדיוק היו לך זכות,
אבל בכל זאת.
"האיש הזה עומד להיות החבר הכי טוב שלי...הוא רק לא יודע את זה
עדיין" זה מה שחשבת, כך אמרת לי אח"כ.
כמובן שאותה קצת הפחדת, זה בסדר, גם אני קצת מפחיד אותה
לפעמים.
אני זוכר את ההלם החביב הזה כשקיבלתי את ההזמנה שלך ליומולדת
שלך. "איזה כיף" חשבתי לעצמי, "נפגשנו ודיברנו רק פעם אחת והיא
כנראה ממש חיבבה אותי". ואת הרי יודעת כמה אני צריך שיחבבו
אותי...
או פאק...זו מסיבת יומולדת! לעזאזל! לא ידעתי, לא קניתי לך
מתנה! תודה לאל שבאתי על הג'וק, הוא הביא לך קופסת איפור
פרחית, כך שסבכל מקרה אני לא אראה רע מדי.
אבל לא יפה...אה, את מתה לחדש של מנסון? הנה קחי, מזל טוב!
מסיבה משונה. אנשים משונים. את משונה! אוף, את מעשנת...את לא
יודעת שזה לא בריא?
ואני בינתיים מסתובב עם השמנה עם החצ'קונים (בשביל הנוחיות -
שמע"ח), פוגש אנשים, מכיר אנשים, מתיידד ומתחרפן עם אנשים כמו
שרק אני יכול...נחמד!
בשלב מסויים כולם הולכים, ואני נשאר עם השמע"ח ועם הג'וק (שגם
בא). כולם חשבו שאני והשמע"ח חברים...טוב נו, לאנשים יש מוח
מעוות.
מתחרפנים הרבה, צוחקים הרבה, ישנים מעט מאוד. אני אוהב אותך
יותר ויותר ויותר, כי ממש כיף איתך, את יודעת?
נפרדים. "ביי מותק!" נשיקה על הלחי וחיבוק.
עוברים ימים, ואני עובר משבר. משבר רצחני. את יודעת על מה אני
מדבר. אני בעבודה בימים ונקרע בלילות. ומתישהו כותב לך הודעה,
מתוך שיעמום וגעגוע...
מאוחר יותר את קוראת לי "בנאדם חסר פאדיחות". מאיפה היה לי
האומץ ככה סתם להתחיל לדבר איתך? סתם, רציתי...לא ראיתי בזה
כזה עניין.
ומתישהו זה קורה. ההרגשה הזו של הקליק, החיבור, האהבה.
"היו שלושה אנשים שיכולתי לדבר איתם" אני אומר לך, "עכשיו יש
ארבעה" ואם לא אמרתי את זה אז, אז תודה. "וואי, כמה כיף לשמוע
את זה" את אמרת, ואני הבנתי.
ופעם את מתקשרת. את בוכה. אוף, לעזאזל, איזו מין משפחה יש לך?!
אין להם דבר טוב יותר לעשות חוץ מלרדת עלייך ולפגוע בך במשך כל
ארוחת הערב? די, בבקשה אל תבכי, אני לא יכול שתבכי, הלב שלי
בוכה איתך...
אז אני מנסה לדבר, לשפר, להחמיא קצת, לעשות מה שאני יכול...
לא יודע אם הצלחתי. מה לעשות, הגיע זמן לסיים.
"אני אוהבת אותך"
"גם אני אותך"
וזהו.
אני כבר לא יחיד, כבר לא מוזר ושונה, כבר לא לבד. את איתי. ואת
לא תעזבי אותי...נכון? נכון...את לא תעזבי אותי.
והזמן עובר. את נותנת לי עצות מה לעשות איתה ומה לא לעשות
איתה...למען השם, שתגיד כן כבר! שתרצה אותי! אני אוהב אותה כל
כך, מה עוד היא צריכה?
"בסוף היא תיכנע" את אומרת, "אף אחת לא תוכל לסרב לכל זה
בסוף". בסופו של דבר את צודקת, אבל את זה גילינו רק מאוחר
יותר. את תמיד צודקת. תמיד.
ומתישהו אני חושב שאני מתחיל להתגבר, אני נדלק על חברה שלך. את
מנסה לגשש, לסדר, להשפיע. ואנחנו יוצאים.
לא עובד, מה לעשות, היא לא מרגישה ולא רוצה. את לא מנסה לשכנע
לא אותה ולא אותי.
"Can I have you now?"  את שואלת...
למחרת אני נוסע אלייך, ואנחנו ביחד פעם ראשונה. מזמן לא
התנשקתי. מזמן לא הרגשתי שייך כל כך ואהוב כל כך. מזמן לא
רציתי להיות עם מישהי כל כך.
ואנחנו ביחד. כמה שאפשר...אני מצטער. אני אוהב אותה.
איכשהו אנחנו נשארים ידידים. אני אוהב לחשוב שאנחנו חברים הכי
טובים, אבל לא עונה על הקרטריונים. את כבר מרגישה לבד.
את מגלה שאני לא מושלם כל כך, המון המון שנאה יש בי, ואת לא
יכולה עם זה. תפסיקי לקרוא לי נאצי, אני רק מנסה להגן על העם
שלי. ועלייך.
ופתאום, כמו שאת אומרת, את הופכת לפסיכולוגית שלי. לי כבר אין
זמן אלייך, להקשיב לך, להבין אותך, להכיר אותך...רק להתקשר
לבכות לך כשרע איתה.
איך לעזאזל לא שמתי לב? אנ לא יודע...אני אף פעם לא אסלח
לעצמי.
מתישהו, חוסר היכולת שלי להתנהג באדיבות לאחרים (כולל את)
כשאני פגוע ממני הופך ליותר מדי בשבילך. נמאס לך להיות לבד.
נמאס לך לתת לי את הלב והנשמה ולא לקבל דבר בתמורה. נמאס לך
לבכות כל זמן כי אני כל כך פוגע בך, לא כי אני מנסה, אלא כי
אני לא לא מנסה. כאילו ששכחתי...למרות שלא. ביום הולדת שלי את
מביאה לי מתנה קצת מטופשת, אבל את הברכה הכי יפה והכי נוגעת
שאי פעם ראיתי. בפנים אני מתרגש כל כך...אבל אני לא עושה כלום.
ואח"כ? אני אפילו לא מתייחס אלייך. או אל אף אחד, כי לא הכל
הולך טוב איתה וכי היום הולדת הזה שלי יצא ממש ממש רע...ואת
הולכת, בלי שאני ידוע שזו הפע האחרונה שאת הולכת. או באה.
אני מדבר איתך בטלפון. אני לא מאמין למה שאת אומרת. אני לא
מאמין שאת אומרת את זה. אני לא מאמין שזו את. אני מנסה להתנצל,
להצטער, משהו...זה כבר לא עובד. מאוחר מדי.
אני בא לפגוש אותך, כותב לך מכתבים, מביא אפילו את העוגיות שתא
אוהבת, אבל מאוחר מדי.
"כל המושג הזה של אני ואתה חברים הכי טובים, ידידים בנפש
והכל...אין את זה, זה לא קיים. אתה הצלחת לגרום לי לשכוח את
זה"
איך? תגידי לי איך את אומרת דברים כאלו? זה אני, את לא זוכרת?
זה אני, החבר הכי טוב שלך שאוהב אותך וצריך אותך כל כך, זה
אני! תיזכרי!!!
את לא יכולה להיזכר, כי אין במה... "I thought I lost you
somewhere, but you were never really ever there at all",
שרים הגו גו דולס, וכך את מרגישה. לא איבדת את החבר הכי טוב
שלך, הוא פשוט לא היה שם אף פעם.
אני לא מוותר. אני מבקר אותך ביום הולדת שלך, כי כל כך רציתי
להיות איתך אז ולשמח אותך דווקא ביום הזה, תכננתי את זה עוד
לפני שהכל קרה. אני דואג להשקיע כל מה שאני יכול, החל בכל הכסף
שיש לי וכלה בכל האהבה שיש לי במתנה ובברכה שלך, אני בא
אלייך...את לוקחת, אומרת תודה רבה...וזהו. אני הולך הביתה
מנוצח, מבוייש, ונואש.
אני עדיין לא מוותר. אני מגיע למסיבת יום הולדת שלך בלי הזמנה
כל כך, מנסה להתחנף אלייך בדרכים דביליות, ונשאר כשכולם לוקחים
מונית הביתה, רק בשביל הכמה דקות שיחה איתך שאני רוצה כל כך.
אני מנסה, אני מבטיח, אני אומר כל מה שאני מרגיש, אני מנסה
הכל...
"אל תנסה לגרום לי להרגיש אשמה"
"זה ממש לא יעזור לי אם תרגישי רגשות אשמה"
"אני כבר לא אמורה ולא רוצה לעזור לך...אני כבר לא כאן בשבילך.
כואב לך להגיד את זה, אני בטוח. וגם לי כואב לשמוע...כואב כל
כך. את הרי יודעת. היית שם.
אני כל כך מקנא בך על הכוח שלך...הרי תכף הכל יהיה בסדר
מבחינתך, ואני? מה יהיה עליי??? שוב אני חושב רק על עצמי,
במקום קצת עלייך...לפחות קצת...
ובאיזהו שלב את מתחילה לבכות, ואת נופלת, ואני נוגע בך ומחבק
אותך עם כל האהבה שיש לי, אל תבכי בבקשה...
אבל עדיין מאוחר מדי. כבר איבדתי אותך, ואת כבר מזמן איבדת
אותי. את אומרת שאת אפילו רוצה, ורוצה מאוד להגיד לי שהכל בסדר
ושהכל יהיה בסדר, אבל שאת כבר יותר חכמה מזה.
את קמה ומתחילה ללכת, ואני מתחנן שתישארי איתי רק עוד קצת,
שתתני לי עוד כמה רגעי חסד איתך לפני שאני מאבד אותך
לנצח..."למה לי?" את שואלת.
"נו בבקשה, למה פתאום את הולכת?"
"כי עכשיו הצלחתי לקום סופסוף"
ואת הולכת... ואני רואה את הגב שלך מתרחק...אותו גב שסחב אותי
בכל פעם שהתקשתי, אותו גב שחיבקתי כל כך הרבה פעמים.
כל השיחה איתך הצלחתי איכשהו לא לבכות, משום מה לא רציתי לבכות
מולך.
אבל עכשיו, כשהלכת, כבר היה מותר. הסתובבתי עם הגב כדי שלא
יראו אותי, ובכיתי. בכיתי כפי שלא בכיתי כבר הרבה מאוד זמן,
בכי כואב ואמיתי. הדמעות המשיכו ליפול ואני המשכתי ליפול
איתן.
ידעתי שהכל היה חסר תועלת מלכתחילה. שכל מה שאני אעשה או לא
אעשה עכשיו כבר לא ישנה, כי זה יהיה מאוחר מדי. לא ראיתי ולא
הרגשתי בזמן, כל הזמן הזה שאת הרגשת בו לבד.
חצי מהלב שלי, החצי שהיה שייך לך, החצי שאת, עם כל האהבה שלך
הצלחת להחיות אחרי כל מה שספגתי, מת באותן שניות.
בכיתי ובכיתי. בכיתי כי ידעתי. ידעתי שזהו. יותר לא יהיה לי
ממי לקבל המלצות על שירים ולהקות, יותר לא יהיה לי עם מי לדבר
כשכולם כבר ישנו ורק אני ואת נישאר ערים ונתהה על שאלת קיום
האנושות. יותר לא יהיה מי שינחם אותי גם כשאני אפגע משטויות,
לא יהיה לי למי להתקשר כדי לקבל חיבוק כשרע לי, לדעת שמבינים
אותי ואוהבים אותי או סתם לדון בפילוסופיה של עולם הרגש. יותר
לא יהיה לי אותך כדי להזכיר לי שאני לא מטורף, פשוט רגיש מדי.
שונה קצת. אבל לא לבד. לא לבד.
ידעתי שהכל נגמר.
חזרתי. הלכתי אליה, לא רציתי להיות לבד בלילה, למרות שרבנו
קודם. זו היתה הפעם הראשונה שבכיתי כל כך איתה בגלל משהו שלא
היה קשור בה ישירות. כאילו נעשה איזשהו סוויצ' קוסמי, בכיתי לה
עלייך. בכיתי ובכיתי, התגעגעתי אלייך, רציתי אותך...ולעד אני
אתגעגע וארצה. נזכרתי בדברים שאמרת, במבטים שהבטח ובחיבוקים
שנתת...כל כך רציתי את החיבוק הזה עכשיו. חשבתי גם עלייך. כמה
זה בטח קשה לך לאבד אותי אחרי שבאמת האמנת לי שאני אהיה שונה.
אכזבתי אותך והכאבתי לך. לעולם לא אסלח לעצמי. אני מצטער...אני
כל כך כל כך מצטער...בבקשה תדעי שאני מתכוון לזה, בבקשה אל
תשכחי שלמרות מה שגרמתי לך לחשוב, אני תמיד אוהב אותך ותמיד
אזכור אותך בתור החברה הכי טובה שלי. ("רק מילים" היא חושבת
לעצמה בעודה קוראת, "רק מילים חסרות תוכן של משורר")
הסברתי לך פעם מה זה בשבילי ההבדל בין "להתראות" ל "שלום", בין
"Goodbye" ל "Farewell", ועכשיו, קורה הלא יאומן, כי אני צריך
לומר לך שלום. כי את כבר לא חלק מהחיים שלי, את כבר לא כאן
בשבילי, את כבר לא תהיי איתי. את גם לא רוצה. אני לא אגיד, כי
אני לא מסוגל לומר. אבל בפנים, אני אבכה ואצרח במשך הרבה מאוד
זמן...שלום...שלום.
תמיד הרגשתי שונה בעולם הזה. רגיש מדי, ילדותי מדי...תמיד
הרגשתי בודד בגלל זה. עד שפגשתי אותך. ואם הבנאדם היחיד שבאמת
הבין אותי, הנפש התאומה שלי, כבר לא רוצה שום קשר איתי...כנראה
שבאמת כבר אין לי תקווה. ובעודי תוהה במחשבות אלו, חשבתי מה
היית אומרת לי עכשיו. ולצערי הכבד והרב, הבנתי שאני פשוט לא
יודע.