תלתליה הזהובים רישרשו באיוושה,
כשהיא בלי דעת הפנתה את ראשה.
ואז לרגע קט לדקה,
כאילו השתררה בחדר דממה.
עיניה הכחולות, היכו בי מבט,
וליבי הפועם לרגע שתק.
אמנם עיניה היו יפות ותכולות,
אולם אני קלטתי בהן את סימני התלאות.
שיני הזמן שכירסמו בנשמתה הברה,
השאירו בה סימן קט,
שבאותו הרגע הופגן במבט.
באותו הרגע הבנתי בהארה פנימית,
שהיא לא סתם עוד בלונדה עם מבט תכול,
אלא - אישה אמיתית,
שעברה את הכל.

מאותו רגע אינטימי ופרטי,
בכל פעם שאני רואה אישה למולי,
אני רואה בה, אותה, את תכולת המבט,
ששיני הזמן אכלו בה -
אט אט ...
   אט אט...

מוקדש ברגש חם,
לקארין א
בשל אותו מבט...