קרה לכם פעם שמחשבה כלשהי פשוט השתכנה בראשכם וסירבה לעזוב?
נדחפה בין רעיון אחד למשנהו, קטעה זיכרונות באיבם, דורשת את
תשומת לבכם?
אתה הופך אותה במוחך שוב ושוב, מאה, אלף, עשרת אלפים פעמים.
היא מרגישה סחוטה ועייפה אך בכל זאת היא אינה מרפה.
היא שם כאשר אתה קם בבוקר, ניגש לצחצח שיניים מול מראה סדוקה.
מלווה אותך לעבודה או לבית ספר, מתגנבת לכל חלימה בהקיץ.
באותן דקות אחרונות של לפני השינה, אין דבר אחר שמעסיק אותך,
ובמקלחת כאשר הזרם החם שוטף את גופך היא כמו המים, נכנסת לכל
חור ולכל נקבובית.
אתה מנסה לרדת לעומקה, להבין מה פישרה ומדוע החליטה שלא לעזוב
לעולם.
אתה נעזר בספרים ישנים ומעלי אבק, ששמם של גדולי
הפסיכואנליטיקאים מתנוססים על כריכתם בניסיונות נואשים להבין
את משמעותה.
אתה מזמזם שירים ומלותיהם נאבדות בין קירותיה.
קורא ספרים והשורות נעלמות בחומותיה הגבוהים.
אתה צובט את עצמך, מרביץ, מכה.
אתה צועק או נושך את שפתך.
אך היא עודנה שם.
כמו טפיל או עלוקה הנצמדים לעורו של אדם, אך קשה בהרבה
לסילוק.
אתה יודע שהיא חסרת היגיון, תעתוע קסמים, צללים של בבועות בתוך
מראה.
אך בכל פעם שאתה נושם, בכל פעם שאתה עוצם את עינייך היא שם.
ובכל פעם שהיא מופיעה, כאב חד מפלח את לבך.
כי היא כבר לא כאן. היא עזבה אותך למענו.