היא דפקה בדלת. היא יכולה להופיע בשעות מוזרות כאלה, ללא הודעה
מראש, כמו בימים ההם שגרנו במעונות הסטודנטים בהר הצופים.
פתחתי את הדלת כאילו ידעתי מי עומד מאחוריה. כמו מסיבת הפתעה
ידועה מראש.
תחת לכובע חום בהיר רחב שוליים, הופיעו בזה אחר זה, שיער
אדמוני גולש, עיניים אפורות וצלולות, אף חד וקטן, שפתיים דקות
וחיוך רחב מלא ויטמינים. בלי לומר מילה, גם לא שלום סטנדרטי
בין ידידים, פסעה נעמה היישר למטבח להכין לנו קפה.

"שלום, גברת נעמה". אמרתי בקול רם, מתריס לעברה, ספק בשאלה (מה
את עושה פה?) ספק בהפתעה (מזמן לא התראינו!).

"הי, מה נשמע?" חייכה שוב.    
"בסדר, כרגיל." היא מודעת למה שחיוכה גורם לי? אני תוהה. לא
נראה לי. אפשר לומר על נעמה הרבה דברים. אבל אכזרית - היא לא.
היא היתה חמודה כמו תמיד. אני סולח מיד, על כך שהיא מנתקת את
הקשר לתקופות כל כך ארוכות, על כך שהיא באה ללא הודעה מראש,
כאילו כלום לא קרה ועל כך שהיא אפילו לא מרגישה מחויבת להסביר
את עצמה על כך.  

"בגדתי בעידן" היא אומרת "חבר שלי", היא מזכירה לי במקרה
ששכחתי. ובאמת שכחתי. מי יכול לעמוד בקצב שלה. ומי בכלל רוצה
לזכור את השמות של כל החברים שלה.

"אז בשביל מה באת לכאן? את לא צריכה לספר לי, את צריכה לספר
לעידן" אני אומר, משוחד.

"אתה יודע להקשיב" היא אמרת. והיא צודקת.

"קוראים לו אלון. אנחנו עובדים יחד, אתה מבין, הוא נחמד
ואינטליגנטי, אבל, איך לומר, לא מיי קאפ אוף טי. כיף לשבת
ולדבר איתו כמעט על כל דבר, אבל זהו זה, לא יותר. אפילו לא
שמתי לב שהוא מחזר אחרי. היינו עובדים עד השעות הקטנות של
הלילה, עד שהיינו בלתי אפקטיביים בעליל. סוגרים פינות קטנות
ואחרונות. כן, הוא מצוין בפינות הקטנות ואני למדתי המון, כמו
חוזה בלתי כתוב ומוסכם על הצדדים. כל עוד עבדנו יחד ידענו
לשמור על הרמה המקצועית הנדרשת, ללא התערבות בחיים הפרטיים.
אבל, כשנגמר הפרוייקט הרגשנו שההצלחה משותפת לשנינו ויצאנו
לחגוג. ואתה מכיר אותי! אני יודעת לחגוג!"

כן, אני מכיר את נעמה. כבר 16 שנים נדמה לי, איך שהזמן עובר.
אני מכיר אותה מכיתה ה' כשהיתה הראשונה שגדלו לה ציצים, שסיפקו
לעינינו הסקרניות ודמיוננו הפורה הרבה חומר למחשבה והפכו כל
הפסקה לשיחת היום והפכו אותה בין לילה למלכת הכיתה הנערצת. לי,
שהתברכתי בכך שגרתי קומה אחת מתחתיה בבניין הכי חדש והכי גבוהה
בשכונה, היתה הזכות הגדולה, פרט לפנטזיה שהיתה לי מדי ערב,
שאני מציץ מתחת לשמלתה המעוטרת פסים פסים של שחור ואדום דרך
תקרת חדרי, ללוות אותה אחרי בית הספר עד הבית, מחכה בחדר
המדרגות ליד דלת הכניסה לביתי עד שאני שומע את טריקת הדלת
מעלי.

לאחר מכן, המשכנו יחד לתיכון, או יותר נכון לומר, שהלכתי
לתיכון שנעמה הלכה. כאשר כל החברים הלכו ללמוד מחשבים
ואלקטרוניקה, אני סבלתי בלימודי סוציולוגיה. כן, סבלתי, אבל לא
התחרטתי לרגע. וכך היינו לידידים (כך קוראים לזה?!) יחד הולכים
לבית הספר, יחד יושבים בכיתה, יחד מפטפטים צוחקים ומשחקים, יחד
חוזרים מבית הספר, יחד עושים שיעורים (או יחד לא עושים
שיעורים), יחד הולכים לתנועה. גם אם הייתי מאוד משתדל לא
יכולתי שלא להתאהב בה.

הכל תמיד הלך לה בקלות. מצטיינת בלימודים, פעילה חברתית,
מוערכת ע"י המורים ומוערצת על ידי הבנים. בצבא נפרדו דרכינו.
נעמה פקידת מבצעים בטייסת בפלמחים היתה חוזרת בשבתות עם סיפורי
גבורה מופלאים על טייסים אמיצי לב היוצאים לגיחות התקפה לכבוש
יעדים אסתרתגיים ולא רק בשמים. אני, ששלוש שנים לא הצלחתי
להבין מדוע אני רץ אחרי דמות לא ברורה עם דרגות על הכתפיים
וכומתה סגולה, חלמתי על קורס טייס ועל כיבוש נעמה בחוף
פלמחים.

וכשאני אומר נפרדו דרכינו, אני מתכוון לכך. כי למרות, שלמדנו
יחד באוניברסיטה העברית בירושלים זה כבר אף פעם לא היה אותו
דבר. גם הלימודים בירושלים היו בעקבותיה של נעמה. היא הצליחה
לשכנע אותי בקלות ללמוד מנהל עסקים. אני חשבתי שאהיה קרוב אליה
וזה הספיק לי.  לנעמה היו תוכניות אחרות. איך היא אמרה לי פעם:
"אבל, אנחנו כמו אחים".

"החלטנו להתחיל את החגיגה שלנו ב"פסנתר", אתה זוכר את הפאב
הזה?". איך אני יכול לשכוח. אני זוכר לא רק את הפאב הזה אלא גם
את נקודות החולשה של נעמה וניגש לשים דיסק של טום ויטס:  The
rain makes such a lovely sound to those who are six feet
under ground. נעמה מחייכת, תפסה אותי וכוונותיי העוקצניות
וממשיכה בסיפורה, אני נכנס למצב הקשבה. "פטפטנו, צחקנו, שתינו.
אחר כך הלכנו קצת ברגל לוודא שאנחנו עדיין מתפקדים. הגענו לנמל
ת"א הישן. המוזיקה ברקע ורסיסי המים שהתנפצו על המזח ברעש
גדול, חשפו ריקנות גדולה מבפנים. מה יהיה עכשיו? שאלתי אותו
ומיהרתי להסביר שלא יסיק מחשבות שווא. הפרויקט נגמר, ואני
חוששת ששוב לא יזדמן לנו לעבוד על משהו מעניין כזה. בכלל במצב
המשק כיום, מי יודע מה נעשה הלאה. הוא לא הבין למה אני מקלקלת
לו את החגיגה, אבל לרגע לא כעס. הוא חיבק אותי. הרגשתי כל כך
טוב, כאילו הוא יגן עליי. אני לא צריכה לרוץ יותר לשום מקום,
לא צריכה להיות מודאגת מה יהיה מחר. הוא כאן והוא ידאג במקומי.
הוא ישמור עליי. נישקתי אותו בעדינות ופסענו לעבר מכוניתי מבלי
לומר דבר. הרגשתי שזה מגיע לי. אתה מבין? פעם ראשונה שהרגשתי
את השלווה הפנימית הזו, שאפשר להביט על השתקפות פנסי המסעדות
על פני המים, להקשיב להתנפצות המים על הסלעים ולא לדאוג מה
יהיה הלאה. אתה מבין? אני מאוד אוהבת את עידן, אבל קשה לי עם
ההתמודדות היומיומית הזו, אני צריכה קיר תומך. אני רוצה קצת
שקט בנשמה. נמאס לי לרוץ קדימה כל הזמן. אני לא מבינה למה כל
הזמן אני צריכה להוכיח לו שאני מוצלחת, שאצליח להשיג כל מה
שארצה. אני בתפקיד בכיר ומעניין, מרוויחה מצוין, מוערכת
ומתוגמלת. לאן אני רצה כל הזמן? מה אני צריכה להוכיח? למי? אתה
מבין?"

ודאי שאני מבין נעמה שלי, הרי זה תפקידי בסיפור חייך. אני חושב
אך לא מעז לומר מילה.

"אני רוצה לברוח. אני רוצה להיות לבד. אני לא רוצה לרוץ יותר
למחוזות לא ברורים ולשאת על כתפי את אחריות כל העולם ואישתו.
אני רוצה להניח את ראשי במקום מבטחים. אני רוצה מקום רגוע
ושלו. אני חושבת שעידן מציב אותי תמיד על קצה המצוק. אני צריכה
להיות ערנית, לשמור לא ליפול, להוכיח את יכולתי שוב ושוב ואת
זכותי להיות איפה שאני. הוא כל כך גאה בי שללא מודעות הוא מקבע
את המצב הזה. אני רוצה לנוח."

עיניה היו לחות, דבריה הדהדו בחדר זמן מה לאחר שסיימה את שטף
דבריה. הדיסק הפסיק לנגן ואני הבנתי שצריך לעשות מעשה. ההחלטה
כבר התקבלה וצריך רק להוציא לפועל. אני נבחרתי לדחוף את כדור
השלג הזה. אני גם מבין למה. הגיע הזמן, פעם אחד ולתמיד. אני
צריך להשתחרר מהחלום, הפנטזיות מתאימות לכיתה ה' לא לגילנו.
כבר לא מדובר בלהציץ מתחת שמלתה או לגעת בניצני שדיה, חלפה
סקרנות הילדות, חלפה גם תמימות הנעורים. הגיע הזמן לקחת אחריות
על חיי ולשחרר אותה מעלי.

ניגשתי אליה ונגעתי בכתפה. היא הביטה בי מצפה למוצא פי כאילו
כל חייה הכינה אותי לרגע הזה. נשקתי לה קלות על שפתיה הדקות
וחיבקתי אותה חזק. הבטתי מבט ממושך בעינה היפות כדי לזכור אותם
לתמיד, מזכרת אחרונה שתספיק לשנים ארוכות, מתאפק שלא לנגב את
דמעותיה.

"נעמה", הורדתי את כובעה, "את לא צריכה יותר להסתתר מתחת
לכובע, הרימי את ראשך. תחזרי הביתה לעידן, תחבקי אותו חזק
ושמרי עליו, כי הוא המצפן והמצפון שלך. רק תבטיחי לי דבר אחד,
לעולם אל תגלי לו את הסיפור על אלון, לא יהיה לו צורך בכך".