יפן נראית לי כל כך רחוקה עכשיו. לפעמים כשאני מנסה לחשוב על
מקום שליו עם אוירה קסומה, אני נזכרת בימים שלנו ביפן. הכל היה
שם כל כך שונה. הכל באנשים ובמנטליות השונה שלהם, המשך בגגות
הרעפים הכחולים של הבתים בכפרים מחוץ לטוקיו (אנחנו היינו
מצפים לגגות רעפים אדומים באופן טבעי), וכלה במקדשים המרהיבים
בפשטותם הגורמים לך לחוש בדרך מאופקת יפנית טיפוסית תחושה של
אחדות עם האל, אפילו כשאתה כישראלי חושב שזה בנאלי למחוא כפיים
כדי למשוך תשומת לב האל לתפילתך.
אפילו המציאות היומיומית הייתה אחרת לגמרי. תוכניות הטלוויזיה
לא נקטעו לעיתים קרובות ע"י מבזקי חדשות שמדווחים על פיגועים.
קשה היה לעקוב אחרי לוח המשדרים של הטלוויזיה בכבלים, אבל למען
האמת גם לא היו בו סרטים שאהבתי. היפנים השלווים מסתבר מעדיפים
סרטים עם אלימות קשה ביותר. העדפתי לצפות יחד עם מאיה בתי
התינוקת בגרסא המקומית ל"רחוב סומסום" ולבד בסדרה בהמשכים על
חיי משפחה יפנית קשת-יום באחד הכפרים. הצלחתי אפילו לקלוט ממנה
מספר מילים ביפנית, הודות לתרגום האנגלי. גולת הכותרת של משדרי
חברת הכבלים הייתה הסדרה "שושלת" שהוקרנה אז גם בארץ. שמחתי
להמשיך ולצפות בה ביפן, אלא ששם בתום שידור כל פרק באנגלית עם
תרגום ליפנית, היה פרשן יפני מסביר לצופים המקומיים מה התרחש
בפרק. מסתבר שהבדלי המנטליות העצומים גורמים להם לא להבין את
פשר ההתרחשויות גם אם יש תרגום לשפתם בגוף הסרט. כשהיינו רואים
את הפרשן היפני מסביר היינו פורצים בצחוק כמובן, בחושבנו: מה
יש להסביר באופרת סבון שכזאת. הרי הכל כל כך ברור ומובן לנו
(הצופים המערביים). היה משעשע למדי לראות אותם לוקחים בכובד
ראש טיפוסי אפילו את הבלי אופרת הסבון. בתוכנית ללימוד יפנית
לדוברי אנגלית בטלוויזיה היפנית למדתי שיש הבדל בין סוג הלשון
בה משתמשים כשפונים לילד או למבוגר ואין לבלבל ביניהן.
ככלל למדתי שהיפנים כבולים הרבה יותר מאתנו בכבלי התרבות
והמסורת שלהם.
הם מלמדים את ילדיהם הרכים להחוות קידה לפני שהם יודעים לדבר.
בכל סיטואציה הם לא אומרים את הדבר הראשון שעולה על דעתם כמונו
אלא אומרים מה שמצופה מהם להגיד בסיטואציה כזאת. באשר לחוש
הומור, אפשר לחפש אותו שם, אבל עקבותיו נעלמו... באחד הימים
גיל היה צריך להרצות בעבודה בפני חבורת מנהלים יפנים הרצאה
טכנית ארוכה ומייגעת. הוא חשב שזה יהיה משעמם מדי עבורם וניסה
לשלב מספר בדיחות. היפנים הגיבו לבדיחות כמו לחומר הטכני -
ברצינות תהומית. כנראה שהנושאים שהם מתבדחים עליהם שונים
לחלוטין או שהם לא מסוגלים להבין את הבדיחות שלנו.
אין ספק ששהותנו ביפן סיפקה לנו שלל חוויות מעניינות. היו לנו
שם שתי ידידות יפניות: טומוקו סאן ונוריקו סאן, שחברים
ישראליים שפגשו אותן בעת טיול ביפן, הפנו אותנו אליהן. שתיהן
"אימצו" אותנו ולקחו על עצמן להכיר לנו את התרבות היפנית.
שתיהן היו סטודנטיות רווקות צעירות שהתעתדו לנסוע לשנת לימודים
בארה"ב וקיוו לשפר את האנגלית שלהן באמצעות השיחות איתנו. הן
באו לבקרנו מעת לעת, ניסו להסביר לנו כמיטב יכולתן את דרך
החיים היפנית וארחו לנו לחברה. מאחר שהאנגלית שלהן הייתה
בסיסית ביותר היה קשה לנו מאד להידבר איתן או להפיק תועלת
מפגישותינו עמן, אבל בכל זאת רצינו להודות להן על עזרתן. ירדנו
לחנות יפנית לאריזות מתנה (מושג שהיה באותה תקופה זר לנו
כישראלים), קנינו מעטפות מתנה יפות, שחורות עם עיטור מוכסף (אם
אינני טועה), ארזנו בהן כל מיני מזכרות קטנות שהבאנו מהארץ
ונתנו להן.
קשה לי לתאר את הבעת התדהמה המאופקת שראיתי על פניהן כשהודו
לנו. לא הבנו מה הסיבה והן גם לא אמרו לנו דבר. רק חודשים
מאוחר יותר הסתבר לנו שקנינו אריזות מתנה שמיועדות להבאת המחאה
לחתונה בלבד. שתיהן היו מנומסות מדי כדי להעמידנו על טעותנו,
אבל ודאי שנפגעו מהאריזה הבלתי הולמת.
ועדיין לא סיפרתי על הדיילת היפנית, מיווה סאן, ידידתנו,
ש"אימצה" אותנו כבר בטיסה לטוקיו, כשתפקידה הרשמי אז היה לשעשע
את מאיה. מסתבר שילדתנו השובבה נשאה חן בעיניה והיא ביקשה
מאתנו את כתובתנו בסוף הטיסה והבטיחה לבקרנו כשנתאקלם. ואכן,
מיווה סאן התקשרה כמובטח, כשהייתה בחופשה בין טיסות ובאה
לבקרנו, עמוסת מתנות למאיה. שמחנו מאד איתה, כי הייתה נחמדה
ודוברת אנגלית טובה. אירחנו אותה יפה בביתנו, הזמנו אותה
לארוחות מספר פעמים, ויצרנו איתה קשר נחמד. אבל בשל העובדה
שהיו לה טיסות מרובות, לא יכולנו לפגוש אותה לעיתים קרובות
מדי, ולמרות האנגלית הטובה שלה הרגשנו תמיד שבשל הבדלי
המנטליות לא תמיד אנחנו יורדים לסוף דעתה או שהיא לא תמיד
מבינה למה כוונתנו.
כמובן שהיו לנו גם ידידים יפניים מהעבודה של גיל. אך הם כמעט
ולא ידעו אנגלית, וכשפגשנו אותם היה לנו מאד קשה להידבר איתם.
זכור לי במיוחד, יפני קשיש וחביב, קולגה של גיל, שהזמין אותנו
לחגוג בביתו (עם ילדיו ונכדיו) את אחד החגים היפניים. סעודת
החג הייתה יפה ועשירה מאד, המארחים יצאו מגדרם כדי להסביר לנו
פנים, אבל השיחה איתם התנהלה בשפת הסימנים, מאחר והאנגלית
שבפיהם הייתה קלושה ביותר. לימים חשבתי לעצמי שגם אם היו
דוברים אנגלית, לא בטוח שהיינו יכולים למצוא איתם שפה משותפת.
מכשולי המנטליות השונה, מסתבר, קשים יותר למעבר ממכשולי השפה. |
