מוקדש לכל אותם, שלא יודעים כיצד לבקש שיתמכו בהם


במדבר הנשמות. שם אני אשאר, לבדי, בחשכת הלילה האין-סופי.
הצעקה תבוא, וההד ישמע, ויגווע, ואני עודני לבדי.
אנא, הבטח לי שלא תשאיר אותי עוד שם, איפה שאין אור, ואין רגש,
ואין כלום.
במקום ההוא, היכן שהכוכבים החיוורים מנצנצים באורם הקלוש,
ובשמיים השחורים, מעופפות ציפורי הבלהות השחורות, הניזונות
ממחשבות שחורות.
פעם אחת, פעם אחת בלבד הייתי שם, אנא, הבטח לי שלא תתן לי ללכת
לשם שוב.
למקום ההוא, בו ההדים הם היחידים שמשמיעים קול, קול בן דורות
רבים שהפך ממתוק עד כאב לצורמני ומכאיב, קול מקפיא ואם זאת
מזמין, קול דוחה שלמרות הכל אי אפשר לסרב לו, ואי אפשר לרצות
אותו.
זהו המדבר. מדבר הנשמות האבודות, השבורות.
פצעה של נשמתי נרפא הוא, אך הדי הכאב עודם הולמים בי מפעם
לפעם.
אנא, החזק בי חזק, חבק אותי, אמץ אותי ללבך הפועם ואהוב אותי
ככל יכולתך. אל תתן לי ליפול למעמקי היאוש שוב. אל תתן לי
לחזור לשם.