New Stage - Go To Main Page

רחל וו
/
סיגריות

אתמול מצאתי סיגריות בחדר של איריס. חיפשתי את קופסת צבעי
המים, ואחרי שהצצתי  בכל המגירות של ציוד האומנות שלה חשבתי
להסתכל בארון הספרים. לא יודעת מאיפה באה המחשבה הטפשית הזאת,
הרי ברור שמישהי מסודרת כמו אחותי לא היתה שומרת בארון הספרים
שלה שום דבר שלא עונה להגדרת המתכנתים. ובכל זאת, הסתבר לי
שלפחות בעניין אחד היא הפגינה מקוריות מסוימת בפירוש. כי שם,
מאחורי ספר של הרב קוק, שכבה קופסה לבנה, די מאובקת, של
"מאלבורו לייט", עם שלוש סיגריות בפנים.
המחשבה הראשונה שלי היתה "אסור שאמא תדע". לא שנכנסתי לפה בכלל
(משהו שאני נוהגת לעשות כבר חודשיים בערך תוך תכנון קפדני שהיא
לא תתפוס אותי), ובמיוחד לא על הסיגריות. אם מישהו צריך להסתבך
לאמא שלי בתוך קורי השלימות  שהיא אורגת מסביב לאיריס כבר בערך
חצי יובל, זאת לא תהיה אני.
סגרתי בעדינות את דלתות הארון והסתכלתי מסביב, לוודא שהכל נשאר
כמו שהיה כשנכנסתי. התמונה שלה, שבה היא מקבלת תעודת הצטיינות
בסוף השמינית, בהתה בי במבט מאשים. התגברתי על חשק רגעי שהיה
לי לסובב אותה עם הפנים לעבר הקיר, וסגרתי מאחורי בעדינות את
הדלת. צבעי מים אני כנראה אצטרך לקנות בעצמי. פעם היינו
מתחלקות בדברים, אבל עכשיו הכל נעול בקנאות בתוך הארונות
המסודרים שלה. עוד דבר שצריך להתרגל אליו כשאחותך מתה.

זה קרה בערך לפני שנה, בתאונת דרכים. אחותי המושלמת (טסט
ראשון, כולם היו כל כך גאים) ריסקה את האוטו המשפחתי אל תוך
עמוד תאורה. אני לעולם לא אודה בזה, אבל זאת היתה הרגשה טובה
לדעת שפעם אחת בחיים שלה היא לא היתה כל כך מושלמת. למרות
שבגללה כנראה לעולם לא יהיה רישיון עכשיו.  גם לא אמא נורמלית,
בעצם.

באוטובוס, בדרך לירושלים, ראיתי את נוגה. בדרך כלל היינו
מתעלמות אחת מהשניה, או שהייתי מהנהנת לה איזה שלום שיזכיר לה
שלא יעזור לה שהיא השמינה באיזה 20 קילוגרם במשך השנה האחרונה,
אני עדיין מזהה אותה.
לכן כנראה זה הפתיע אותה כשהתיישבתי לידה, מזיזה בעדינות את
התיק שלה אל הריצפה.
"חלי" היא חייכה אליי את החיוך הכי מתוק שהיא הצליחה להפיק
מעצמה. "נחמד לראות אותך. מה שלום אמא שלך?"
באותה מידה היא יכלה לשאול איך מתקדמת אריגת חבל החנק שלה.
ציפיתי לקצת יותר טאקט ממי שהיתה החברה הכי טובה של אחותי.
"בסדר" הפטרתי. "תגידי, היא עישנה?"
נוגה לא ענתה.
"מצאתי קופסת סיגריות אצלה בחדר".
האפקט היה מדהים. הפנים מכוסות האדמומיות של נוגה התמזגו לשניה
עם הריפוד האפור שמאחוריה, ועיניה התקבעו על איזו נקודה מרוחקת
באופק. היא ניסתה להחזיר לעצמה את השליטה בפיה הרועד, ואני
הסתכלתי עליה במבט מרוכז, אומרת לעצמי שאם היא תשאל עכשיו "אצל
מי?" בקול  מיתממם אני אמזג אותה עם הריפוד בצורה אגרסיבית
ולזמן ממושך הרבה יותר.
היא לא שאלה. אבל היא גם לא ענתה. כל הדרך עד צומת ירקון היא
שתקה ואז היא סימנה לי במרפקה שהיא רוצה לרדת מהאוטובוס. לא
ניסיתי למנוע בעדה. התמונה של איריס, מעשנת מעל לספר של משנה
ברורה פתוח על ברכיה, לא נתנה לי מנוח, וידעתי שגם לנוגה לא.
במוקדם או במאוחר היא תשאל אותי על זה.

בירושלים שרר קור מקפיא. על מדרגות התחנה המרכזית ישב נער
בחולצה קצרה ועישן בשרשרת. מתוך סקרנות טיפשית, מאותו הסוג
שדחפה אותי קודם להסיט הצידה את הרב קוק, רכנתי להציץ בקופסת
הסיגריות שלו. נובלס.
"רוצה אחת?" הוא חייך אליי, וטפח על מדרגה לצידו. היא נראתה
מפתה בערך כמו ידית הדלת החורקת בליל סופה של אדגר אלן פו, אבל
התיישבתי לידו בכל זאת. התחיל להחשיך. ניסיתי לא להביט יותר
מדי בזרועותיו החשופות.
הוא הושיט לי סיגריה, ועשיתי "לא" עם הראש. הפעם האחרונה
שעישנתי היתה אי שם בכיתה י' והחוויה לא היתה זכורה לי כמהנה
במיוחד.
"משחקת אותה ילדה טובה, מה?" הוא שאל.
זה עיצבן אותי. ילדה טובה תקרא לאחותך.
"לא,  אתה פשוט מעשן זבל."
הוא משך בכתפיו "זה מה שיש לי כסף בשבילו. למה, מה את מעשנת?"
"מלבורו לייט" עניתי בלי היסוס.
"סיגריות של בחורות" הוא נשף החוצה את המילים ביחד עם העשן.
"אני בחורה".
הוא הסתכל עלי שוב, כאילו מתפלא על הקביעה. "נכון", פסק
לבסוף.
קמתי מהמדרגה, מופתעת מזה שאני עדיין מרגישה את הצד האחורי
שלי.  הרעיון המקורי היה להשאיר לו  קצת כסף, אולי בתור מין
פיצוי  על כל הסיפור עם נוגה. אבל כשהסתכלתי עליו שוב הגעתי
למסקנה שהוא נהנה מדי מהתדמית הסטואית הקפואה שלו מכדי שישמח
על נדבה. הקור הזה עוד יהרוג אותו. למה לעזאזל הוא לא נכנס
לתוך בניין התחנה?
 
כמו שניחשתי, יומיים אחר כך נוגה הגיעה אלי לדירה. הפעם היא לא
התעניינה באמי,  אלא רק שאלה אותי איפה החדר שלי ונכנסה פנימה.

ישבנו על המיטה ושתקנו. סקרתי את הפנים שלה. פעם היא היתה נורא
יפה. התמונה שלה, בוכה בהלוויה של אחותי, אפילו התפרסמה ב"כל
העיר". בתמונה ההיא חצה את מצחה פס אדום כהה, תפרים מהתאונה.
כולם אמרו שהיה לה מזל - היא ישבה מקדימה והיתה חגורה. הנער
שישב במושב האחורי, ציקי משהו שגם תמונתו פורסמה, נפצע בינוני
. היה לי מוזר שלא ידעתי מי זה, אבל אחרי הלויה נוגה אמרה לי
שגם היא ואיריס לא הכירו אותו כל כך.  
מהתפר על מצחה נשארה רק צלקת לבנה, והפנים  שלה השתנו לחלוטין.
הם כאילו נמוגו לתוך העיניים שלה, והתכווצו סביב קווי המתאר של
אפה.  פצעונים מכוערים כיסו את מצחה, ולחייה העדינות התנפחו.
ובכל זאת, לא ריחמתי עליה. תמיד הרגשתי כאילו שהיא עושה את זה
בכוונה, בשביל לגרום לי להרגיש אשמה על זה שאותי המוות הזה לא
שינה ככה.
אחרי כמה דקות, כשקלטתי שעוד מעט היא תחזור לי על הקטע של צומת
ירקון, החלטתי שאני חייבת לעודד אותה קצת.
"אז מה, יש דברים שגם החברה הכי טובה  לא יודעת עליהם? אז היא
לא היתה כל כך מושלמת אחרי הכל."
נוגה שתקה, ואני הסתכלתי באד שיצא לי מהפה ותהיתי אם זה מהקור
או מהרשעות. כנראה מהרשעות כי היה לי חם מאוד, אפילו רותח. בכל
מקרה, זה היה מאוחר מדי להפסיק.
"מה עוד היא הסתירה מאיתנו, הא? סיגריות, אולי גם איזה כמה
בירות? נטיות להרס עצמי? ואולי התאונה שלה לא היתה כזאת מקרית
אחרי הכל?"
ראיתי את פיה של נוגה מתכווץ וציפיתי לפיצוץ. חיכיתי שהיא
תצעק איך אני יכולה להגיד כאלה דברים על אחותי, אחותי היפה
והחכמה, אשת החייל של האולפנה. אחותי שמכיתה א' לא היה איש אחד
בישוב שלנו שלא התגאה בה, אחותי שיצגה אותנו כל כך יפה
בתחרויות האתלטיקה, וכל כך מקסים בהצגת סוף השנה, ואפילו הייתה
מייצגת אותנו נורא יפה בחידון התנ"ך, אם לא הנכה הזה עם
הפרוטקציות שגנב לה את המועמדות.
אבל מפיה של נוגה יצאה רק אנחה עמוקה, כאילו שהיא מוציאה החוצה
את כל האויר שממנו נבנו המילים המזויפות  של השנה האחרונה.
"הסיגריות לא היו שלה" היא אמרה בשקט.
"אז של מי? "
"אנשים. חבר'ה".

רק חצי שנה אחרי המוות של אחותי גיליתי שחוץ מנוגה באשכרה היו
לאחותי חבר'ה. הם היו בתמונות מההלוויה, שני לובשי מדים, אחד
עם כיפה גדולה של ברסלבים, ושתי בנות עם שיער קצוץ. אז לא שמתי
לב אליהם (היה לי הרבה דברים לטפל בהם, בין השאר לנסות לפלס
לעצמי דרך בתוך ערימת הדודות שהקיפו את אמא שלי, ולנסות להזכיר
לה שיש לה בת אחת מעל האדמה). ב"שבעה" הסתתרתי בחדר שלי, כי כל
המזדנבות מהשכבה של אחותי גרמו לי לרצות להקיא באיך שהם דיברו
עליה כאילו שהם באמת הכירו אותה.
אבל היו לה חבר'ה, חבר'ה אמיתיים. חוץ מהלוויה,  הם היו גם
באלבום שגיליתי בחדר שלה, בפעם הראשונה שנכנסתי לשם. אני לא
יודעת איפה היא אספה אותם, כנראה די קרוב לכיכר ציון. משום מה,
היא אף פעם לא הביאה אותם הביתה כשאני או אמא היינו שם.
עכשיו גם התחלתי להבין למה.
"את מתכוונת לחבר'ה מהלוויה ?"
"כן. וגם ציקי. בעיקר ציקי."
הנער שנפצע.
"חשבתי שלא הכרתם אותו."
"באמת לא הכרנו אותו. אף אחד לא הכיר אותו, גם לא אחרי חודשיים
שהסתובבנו איתו. אבל אחותך חשבה שהיא מכירה. הסיגריות היו שלו,
היא שמרה אותם בשבילו. הוא היה אצלכם בבית בלילה שלפני
התאונה".
פתאום כבר לא רציתי שהיא תמשיך. החדר היה קפוא, וסוף סוף קלטתי
שההסקה כנראה לא עובדת. נוגה המשיכה.
"ואחותך, היא היתה נשמה טובה כזאת... היא רצתה, את יודעת
"להוציא מתוכו את הניצוצות שלו". מישהי אחרת בחיים לא היתה
מצליחה, אבל היא הצליחה. באותו הלילה, יצאנו לחגוג את זה שהוא
לא עישן כבר שבוע. כולנו היינו עייפים נורא, והיא אמרה שאסור
לה לנהוג ככה. היא אמרה שנישאר אצלי בבית לישון, שהיא לא מוכנה
לקחת עלינו אחריות בכזה מצב. כזאת אחראית..אבל ציקי אמר שהוא
מרגיש בסדר גמור. הוא לא שתה, וגם היה לו רישיון כבר שנתיים.
וההורים שלי היו צריכים לחזור כל רגע."
עכשיו היא בכתה, נוגה. שנאתי אותה על זה שהיא  בוכה. שנאתי כל
תו כאוב בפניה ואת איך שהיא סיפרה את זה. כל כך דרמטי וכל כך
כן,  שזה גרם לה להישמע כמעט לא-אמינה. "נשמה טובה כזאת,
אחראית כזאת"..
היא הסתכלה עליי וכנראה הבינה שאני לא בדיוק הולכת לאמץ אותה
אל בין זרועותיי המנחמות. לכן היא ניגבה את הפנים במהירות
והמשיכה בקול מאופק יותר.
"זהו. אחרי התאונה כל כך נבהלנו שלא יכלנו לחשוב על שום דבר.
שנינו היינו בהכרה אבל היא לא התעוררה.  ואז ציקי אמר שצריך
להעביר אותה לכיסא הנהג, משהו שקשור לביטוח."
חיכיתי לסיום הדרמטי. נוגה לא איכזבה אותי.
"יכול להיות שהרגנו אותה אז."
אחותי המושלמת. כל כך מושלמת, לעזאזל, אחרי הכל. פתאום קלטתי
כמה עונג גרמה לי התמונה הזאת שרקמתי לעצמי, לחשוב עליה נוהגת
עם סיגריה בפה, לראות אותה פעם אחת, רק פעם אחת, לא שמה לב
לאיזה תמרור. ועכשיו, נוגה ישבה לצידי והדמעות קופאות לה על
הלחיים, כמו רסיסי זכוכית. לוחשת "היא הייתה מלאך, מלאך היא
הייתה", מצטטת מילה במילה את אמא שלי.
"נוגה, את צריכה ללכת".
אפילו ללוות אותה לדלת לא רציתי, אבל הייתי חייבת לוודא שהיא
באמת הולכת מפה.
כשסגרתי את הדלת, ההסקה פתאום התחילה לפעול, ממלאת את הדירה
בריח שרוף. אני משום מה כל הזמן הרחתי סיגריות.

ביישוב, אני ונוגה חזרנו להתעלם זו מזו. מדי פעם עוד נכנסתי
לחדר של אחותי, מדפדפת באלבום התמונות שלה, מנסה למצוא את הדלת
הסודית לחדר האחר, חדר הסתרים שיחשוף בפני את הפיתרון למסתרי
הסיגריות. משום מה, ציקי לא הופיע באלבום אפילו פעם אחת.
וביום ראשון, בדיוק שבוע אחרי שגיליתי את הסיגריות בחדר של
אחותי פתאום התעוררתי לעת זריחה ומוחי לא הפסיק להציק לי בקשר
לנער מהתחנה המרכזית.
הוא אמר לי שמלבורו לייט זה סיגריות של בחורות.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 19/8/02 22:30
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רחל וו

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה