"אני הולכת!" היא שמה עלייה את התיק ויצאה מהבית.
אמא שלה צעקה לה מהחלון: "לקחת את הפלאפון?"
והיא צועקת: "כן".
וממשיכה ללכת.
עד לתחנת האוטובוס.
בתחנה ישבה אישה זקנה, ערבייה, עם ילד, בן 8 אוליי.
ליאת התיישבה.
אישה בסביבות ה-30, עמוסה בשקיות עם בגדים, בטח אחרי מסע
שופינג, התיישבה.
ליאת הסתכלה עליהם.
"מעניין לאן הזקנה והילד הערבים נוסעים. בטח לבית צפפא" אמרה
לה האישה.
הזקנה הערבייה לחשה משהו לבנה והוא הלך.
"בטח הלך לעבוד. הם בגילאים האלה כבר עובדים" המשיכה האישה בת
השלושים.
ליאת הנהנה בראשה.
הילד חזר עם שקית פירות בידיו.
הערבייה הסתכלה על השקית, לקחה אותה וחזרה אל החנות.
הילד ניגש אל ליאת.
"אפשר קצת מהמיים שלך?"
"כן..." אמרה ליאת והגישה לו את בקבוק המיי עדן הקטן שהייה לה
בתיק.
הוא שתה, כמעט גמר את כל המים, והחזיר לה.
"תודה..." הוא אמר כשהוא עוד קצת רטוב על השפתיים.
הוא חזר לשבת והזקנה חזרה עם השקית והתיישבה לידו.
ואז הגיע האוטובוס.
קו סטריוטיפים.
וכולם עלו עליו.
על אותו אוטובוס.
ועמדה חייה שעירה ובירכה את פניהם במעבר: "קו סטריוטיפים
שלום".