נמאס לי מכם. מכולכם. לא יכול לראות את הפרצופים שלכם יותר.
הפרצופים הלמדניים, הזחוחים, יודעי הכל הללו, העיניים המרוצות,
ההסתודדויות הללו. בא לי לירוק על כל אחד ואחד מכם באופן אישי.
תפתחו את הפיות ואני אשתין לכולכם בפנים ואז יתנפחו לכם בלונים
מעל הראש ואיפה שיתפוצץ ראשון יקבל פרס -סטירה בפנים. מה זה
ההפקרות הזו, לכו לכל הרוחות.
בסדר, בסדר, העייפות מדברת מגרוני. אבל יש לי סיבות טובות מאד
לכעוס עליכם. ואל תפריעו לי באמצע הדיבור. אני לא שאלתי אתכם
אז אל תענו לי. ואל תחטטו באף. ויותר טוב שתשתקו. עכשיו אני
אדבר.
אני אנווט.
כבר למעלה מחודש אני סובל את זה. למה זה מגיע לי? מה עשיתי רע?
חייתי לי חיים שקטים ובטוחים, מדי פעם נתתי ביס אבל גם כן
לעתים רחוקות ובלי שום הפרעה לסביבה. מסים שילמתי? שילמתי.
מילואים עשיתי? עשיתי. אני שייך לשליש הזה שמדברים עליו, שעושה
את כל המטלות. ואז פתאום נחתתם עלי. שלחתם חיל חלוץ כפיתוי.
הצלחתם עם הפיתוי, אין מה לדבר. הגודש הגיע לי עד לאזניים,
ומישהו דואג שהוא רק יגבר ויגבר והפיצוץ יציף את כולכם, שתדעו
לכם. נהרות לבנים ודביקים ישטפו אתכם ויטביעו אתכם בשצף קצף
ואתם לא תדעו בכלל מאיפה זה בא לכם. ועכשיו הפיתוי הביא אותי
לפה ואני צריך לסבול אתכם. לא מגיע לי. לכם אולי, אבל לא לי.
והכל בשלבים, לאט לאט בתכנון מתוחכם. קצת פה, קצת שם. תתאמן,
תתאמן, זה טוב לך. אוי, זה מצוין, פששש אתה ענק. תנסה, זה
מתאים לך. ועכשיו בוא ננסה פעם ראשונה, זה לא כואב, זה אפילו
נעים. הנה תראה הם מחייכים אליך. העולם נפלא. ועכשיו עוד פעם.
איי. כאב. לא נורא, אל תשים לב. אלה לא שווים יריקה.
מי בכלל שאל אתכם? שבו בשקט ואף מילה. חייתי יפה מאד בלעדיכם.
אתם כנראה רק חיכיתם לאחד כמוני. חיות טרף שכמותכם. אבל אני לא
מה שחשבתם, לא, לא. אני הפתעה -פצצה מתקתקת. עוד תצטערו
שהדלקתם לי את הפתיל. אמנם הפתיל אצלי ארוך, מה זה ארוך, אבל
פתיל פתיל. חכו ותראו. |