החלטתי להקדיש קטע קצר על אדם שנהייה חשוב לי באופן סתמי
לחלוטין בפגישה שהתחילה כמפגש סופרים-מציגים והתדרדר לפגישת
אוהבים חטופה, משהו שאין ביכולתי לתארו במילים והאמינו לי -
ניסיתי אך ללא הצלחה.

החיוך, מה משמעו? ולמה לעזאזל כל מי שחושף למול פניי שורת
שיניים בתבנית של חיוך יכול לכבוש את ליבי?!?
והוא חייך, כן הוא חייך, ושוב פעם נפלתי למלכודת שברור שלי אין
מנוס מפניה.
הוא לקח את ידי בידו, ולאחר שלחש לי ממילותיו הנועזות ביותר
אמר לי בשאט נפש שהוא איננו יודע למצוא את המילים הנכונות בכדי
לכבוש את לב אהובתו, אז הלכנו לישון כי כשישנים אי-אפשר לדבר.
בחלומו התגלגלנו במדרונות לבנים וציפורים התעופפו לעבר האגם
לרחצת בוקר כדי לטבול בו וגם הוא רצה להיות כמוהן.
לפתע מצאתי את עצמי בצידו השני של הגשר מעל האגם, הציפורים כבר
נעלמו ואתה לא היית שם בכדי לתפוס את ידי ולהרגיעני שזהו רק
חלום ואני לא חייבת להסתיר את עצבותי.
הסתכלתי לכל עבר וכל מה שראיתי היו בניינים גבוהים והאגם, אותו
האגם שבו אתה רצית לצוף עם הברווזים.
נכנסתי לאגם להתנקות, להוריד מעליי את כל הטינופת, כל הנוצות
שהתפזרו סביב ודבקו בי.
רק רציתי לעשות מקלחת אבל לחרדתי גיליתי שהקרקע לא בדיוק
קרובה, נהפוך הוא, היא הייתה עמוק עמוק בפנים מאיפה שאתה צעקת
עכשיו שאתה אוהב אותי, במילים ברורות ממוות.