נרדמתי עם עיינים פתוחות.ראיתי טלוויזיה וישנתי תוך כדי צפיה.
בלי לשים לב בכלל ישנתי,  עם עיינים פקוחות ודמעות. אין לי
מושג מה לעשות בחיים האלה, הם לא נוראיים כ"כ, כלמור בעייני הם
כן אבל אני יודעת שיש כאלה שיש להם חיים נוראים הרבה יותר. וזה
לא כאילו חבר שלי נפרד ממני, או אין לי חברות, או מצוקות
נוראיות, בכלל לא ככה. וזה מה שמשגע אותי. איך שאני מסוגלת
להיות בדיכאון וכשאני קמה החיים נורמלים פתאום. אז היום לא
בדיוק הלכתי לישון, ונראה מה יהיה בבוקר אולי אני אהיה
דיכאונית כמו בלילה.
תוך כדי שינה עלו מחשבות על המוות.הלוואי,הלוואי והיה לי
אומץ... אבל אין. אני רוצה להתאבד, לא אני באופן פיזי, שמשהו
בחיים שלי יתאבד ואני אחזור למצב שהייתי בו תמיד, למצב שאני
קמה אליו כל בוקר. אני לא יודעת ממה הכל נובע, האמת שזה הכי
פחות מעניין אותי, ואני לא יודעת מה אני אעשה בינתים עד שהכל
יסתדר להיות כביכול מה שנקרא נורמלי בעייני כולם.
אז לא ממש ישנתי, אבל כן נרדמתי. ואני מקווה לא לקום.