-תמשיכו בלעדיי. אני אשאר כאן קצת- אמרתי לשימי וארי, כשהגענו
לטיילת.
-אתה יודע שזה רק תחילת הטיילת , יש עוד הרבה מה לראות-ארי
אמר.
-זה בסדר, אני מבין . כשתחזרו, אני כאן. ליד הכושי הזקן-
אמרתי.
-טוב - נחפז שימי להגיד והשניים המשיכו אל בין ההמונים שגדשו
את הטיילת היפה בוניס ביץ'.

ראיתי את דמויותיהם מתרחקות ונעלמות אל מאחורי אלף חתיכות
בביקיני על גלגיליות, תיירים יפנים ומקומיים אקסצנטיים, אוחזים
בירה ופניהם אדומים משמש.

ידעתי מה אני עושה. למרות שמעולם לא הייתי במקום הזה, בארץ
הזאת.

ללא מילים ניגשתי אל כיסא הריק , לידו היה תוף גדול, כשאני
מלווה את המחווה מבקש במבטי רשות. הכושי הנמוך הנהן והרקיד את
הראסטות שלו, תוך כדי שהוא מלטף את הצלילים מתוך הג'מבה
האפריקאי הגדול ושר במה שנשמע כמו אנגלית מעורבת בריח שמן
מירוק מגפיים קולוניאליסטים של צרפתים סובאים, ספרדים הוללים
או אולי הולנדים מדושנים.

וזה כבש אותי. מהצליל הראשון.

בחיוך חסר שן הורתה לי ההיפית על התוף הבודד. קונגה גבוהה בצבע
חום בהיר.

השאר היה מעורפל. השמש שבאמצע השמיים, הבירה הקרה, המקצב שנכנס
מתחת לעור, צלילי הגיטרה של קלינט איסטווד, מנגן סנטנה בחמישה
במאי, בוניס ביץ', לוס אנג'לס, קליפורניה. קלינט הגיע הנה, עם
כובע הבוקרים הטקסני הרקום שלו, מאטלנטה. יש לו מה לספר. ומה
לשיר. הביטלס באים מיד אחר כך. COME TOGETHER, הוא מציע
לעוברים והשבים. כולם יחד עכשיו.

המשורר הכושי הקירח, נודד חסון ונוגה שמגיע לפתע עם התוף
המיוחד כדי לתת גם את האמת שלו. בוכה ומשורר, בוכה ומתופף את
כאבם של בני עמו.

הגיטריסט שלפניו, ודאי יהודי, נושא תפילה אל אלוהים, קורא לו
בשמו ולא פוסח על אף אחד- בודהא, אללה ו"השם", כפי שבחר לקרוא
לו. לנביאים הישנים אין מקום כאן, אני אומר בליבי. אנחנו
הנביאים. הבשורה בפינו,  בתוך השיר. אנחנו ישו מוחמד ומשה
בכפיפה אחת, כאן ,כעת, על החוף.
מול הים.

ואז אני, מבלי דעת ובלי בושה, תורם תפילה משלי. מילותיו של רבי
שלום שבזי יוצאות מפי בקצב חותך, בכוונה גדולה.
אם ננעלו דלתי מרום, אני שר ומסלסל.
דלתי מרום לא ננעלו. אל חי מרום על כרובים.
אני מאלתר אל תוך המיקרופון הישן, ומתופף על תוף הקונגה
הגדול.

המילים העתיקות מפיחות חיים בתוף של הכושי הזקן. כמה אנרגיה
באיש אחד זקן, כזה הנראה נושא את תלתליו כאילו היו עול חטאי
העולם כולו. הוא לא שמע מעודו מנגינה כזו, שפה כזו.

היהודי האמריקאי מכה, בתשובה, במיתרים. קלינט לוגם שוב מהבירה
הצוננת שלו, מהנהנן לפי הקצב.

הנה עוד  צעיר מצטרף. אני מזהה אותו מייד כישראלי. אנחנו
פותחים בשיחה, תוך שהוא מתחיל לנגן על הג'מבה הפנוי.

- לא מפריע לך השלט- הוא שואל.
-השלט?
-כן יש פה שלט "פרי דה פלסטייניאנס". זאת משמרת מחאה, מה
שקוראים.
- לא ראיתי את השלט- אני מודה בפניו- מה שכן, כרגע כאן כולנו
אחים. וכולנו נביאים גם כן. אז אם יש לך את זה, נגן.-אמרתי
לו.- אל תדפוק חשבון. ולך תדע, אולי תביא את הבשורה.
-אינשאללה. אל תדאג, אני לא אגלה לאף אחד בבית...- הוא חייך.

חייכתי חיוך כואב. שכחתי את עצמי בתוך כל הוניס הזה . ובארץ
שוב פיגוע. בסי אן אן מראים כוחות מתרוצצים אחרי פיצוץ בשתיים
בלילה.

ואני פה, רוקד עם נביאים.

כשנחרב בית המקדש, אומרים, ניתנה הנבואה לשוטים.

מתאים לי.