[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שי ספיר
/
רצח ושמו אמא

המלצרית חייכה אלי כשהיא הניחה על השולחן את הסלסלה עם הפיתות
החמות. היא השתהתה עוד רגע אחד ליד השולחן שלי, אבל לבסוף
התרוממה והתרחקה, לפני שהספקתי להגיד לה משהו.
הבטתי בפיסת הגב השחומה, שהחולצה השחורה וההדוקה שלה לא הספיקה
להסתיר, ולרגע שכחתי עד כמה אני רעב. הסלולרי המהם משהו, וגרם
לי להביט בחזרה אל השולחן. צלחת החומוס, שאת טבורה עיטר נזר של
פטריות חמות, החזירה לי את התיאבון. שלחתי את הידיים כדי לקרוע
נתח מפיתה מעלה אדים, אבל בדיוק אז הציק לי הסלולרי פעם נוספת.
הדילמה התחילה. לענות או להתחיל לאכול. נשבעתי בכל היקר לי
שיום אחד אקום ואזרוק את המכשיר הזה לכל הרוחות, אבל לבסוף
נכנעתי לקידמה, אלא מה.
הבחורה שחיכתה בסבלנות בצד השני של הקו לא הבחינה כנראה בקול
העוין והרעב שענה לה.
"דריו? אה, סליחה, מר פישמן? כלומר, אתה זה החוקר הפרטי
מהמודעה ב'דפי זהב', נכון?"
לא יכולתי לנצור את החיוך המטופש שנמרח לי על הפנים. יש במדינה
הזו חמישה שוטרים שעוד מחשיבים את עצמם חברים שלי, והולכים
איתי בנאמנות גם אחרי שעזבתי את המטה הארצי בטריקת דלת.
בדרך-כלל הם מתווכחים על כל דבר ועניין, אבל בנושא אחד הם
תמימי דעים: כל החמישה צחקו עלי פה אחד ומלא שיניים, כשסיפרתי
להם ששמתי מודעה ב'דפי-זהב'. "איזה חוקר פרטי מפרסם את עצמו
שם?", הם שאלו והוסיפו אזהרה חברית: "אתה עושה מעצמך צחוק".
אבל ידעתי שאני חייב לנסות. השמועות שהפצתי בעיר הזאת על
שירותיי הטובים, לא ממש הציפו אותי בלקוחות. והנה, מודעה קטנה
בספר הצהוב, המתנה מייאשת של שמונה חודשים, והקליינטית הראשונה
כבר מסתערת.
"כן, זה אני", עניתי לה, מנקה מקולי פירורים אחרונים של
עוינות. "במה אוכל לעזור לך?".
"אני לא יודעת אם תוכל לעזור לי...זאת אומרת, אולי אתה היחיד
שיכול לעזור לי. אני צריכה לפגוש אותך מה שיותר מהר, כי...אני
לא יכולה לחכות עם זה.  אתה מבין?"
לא. אני לא מבין. בהיתי בצלחת החומוס המתקרר ונאנחתי. "רגע,
בואי נעשה סדר בדברים. איך קוראים לך ומה הבעיה שבגללה התקשרת
אלי?"
עוד לפני שענתה כבר ידעתי מה היא תגיד. "אין בעיה, בטח שנוכל
להיפגש בארבע עיניים", אמרתי לה. "תבואי בעוד שעה למשרד שלי,
יוחנן הסנדלר 17, קומה שנייה דירה 5. מה? עוד שעה כבר יהיה
מאוחר מדי. א-אה, אני מבין. טוב, אז תבואי בעוד עשר דקות".

קמתי בכבדות מהשולחן וביקשתי חשבון. המלצרית הגיעה, ולא שכחה
להביא איתה את החיוך.  "מה, אתה לא רעב?", היא שאלה וחלקת
המחשוף השחומה שלה קרצה אלי בממזריות. הייתי צריך להסביר לה
למה אני חייב לעזוב פתאום, אבל זה היה מסובך. במקום לדבר,
חייכתי ושמתי על השולחן שטר של חמישים שקל. כולל טיפ ודמי
אבטחה. העיניים המושפלות של ש"י עגנון הציצו למלצרית ישר לתוך
הפירסינג, אבל עשה רושם שזה לא הפריע לה.

הגעתי למשרד, שבעצם היה דירה שכורה ומבולגנת עם תואר מופרז,
בדיוק בזמן. שמעתי נעלי עקב עולות בכבדות במדרגות, והספקתי
להזליף על עצמי קצת אפטרשייב לפני שהיא פסעה פנימה דרך הדלת
הפתוחה. הבטנו זה בזו בסקרנות.
הדבר הראשון שראיתי היה השיער שלה. הוא היה ארוך מאוד וחלק
מאוד וחום מאוד, והשתרך במורד גבה עד לפאתי הירכיים האחוריות.
"וואו", אמרתי ומייד הרגשתי כמו אידיוט. היא שיחררה צחוק קצר,
לא יותר מזה. "כן, השיער שלי זה הדבר הראשון שכולם שמים אליו
לב".  
העיניים המלוכסנות והבהירות שלה סרקו אותי. לרגע יכולתי להרגיש
את המבט החם שלה משתהה על השיער הבהיר והפרוע שלי, ויורד למטה,
אל הכרס שניסיתי לכווץ בלי יותר מדי הצלחה, ולרגליים שהיו
נתונות בסנדלים.
היה נדמה לי שהיא מאוכזבת קצת. בטח היא ציפתה למשהו אחר.
חוקרים פרטיים שנראים ככה לא מראים בסרטים. מצד שני, כשאתם
רואים את האמפרי בוגרט במעיל גשם נקי ובמכנסי משי מגוהצים יושב
לו במשרד מטופח, תהיו בטוחים שמאחורי הקלעים יש איזו גברת
שדאגה לכבס, לגהץ ולנקות את כל זה.
אני, לעומת זאת, עבדתי לבד. לגמרי לבד. שמונה שנים בלי אישה
שמתעוררת לידי יותר משני בקרים ברציפות, הספיקו לי כדי שאוכל
להביט בדירה המבולגנת שלי מבלי למצמץ בחוסר נוחות.  
שתיקה. ראיתי איך היד שלי נשלחת קדימה.

"אני דריו, נעים מאוד, ואת?".

"שרונה, שרונה מרקוביץ'".

היתה לה לחיצת יד חזקה שהפתיעה אותי. התנתקנו זה מזו,
והתיישבנו משני עברי שולחן הכתיבה שלי, מסת עץ אלון כבדה וישנה
שירשתי מסבא.

"כן, גברת מרקוביץ'. איך אוכל לעזור לך?".

היא פתחה את ארנק העור החום והמבריק שלה ושלפה משם עיתון
מקופל.

"אולי ראית את הידיעה הזו או שמעת על זה משהו ברדיו. הזכירו את
המקרה הזה בלי סוף בתוכניות האקטואליה".

הרמתי את העיתון מהשולחן ופתחתי את הקפלים. האותיות הלבנות
והגדולות זעקו אלי את הכותרת: "המתנקשים טעו ורצחו נער בן 17".
לא, לא שמעתי על המקרה הזה. "שני אופנוענים ירו בנער כששב אמש
מהקולנוע לביתו - ונמלטו", הכריזה כותרת המשנה. "החשד: הרוצחים
היו אמורים לחסל את שכנו של הנער, עבריין ידוע למשטרה,  וטעו
בכתובת".
הנחתי את העיתון והבטתי בשרונה.

"סיפור נורא, היה לך איזשהו קשר לנער הזה?", שאלתי.

היא חייכה במרירות. "קשר? כן, אפשר לקרוא לזה ככה. אני אמא
שלו. אני אמא של ערן".

"אה, אמא שלו? אני משתתף בצערך. זה...זה נורא", גמגמתי
במבוכה.
"זה בסדר. תודה", השיבה והשפילה את המבט. לרגע חשבתי שהיא
בוכה, וכבר ניסיתי להיזכר באיזו מגירה מחכה קופסת ה"קלינקס"
שאני שומר לקליינטים רגשנים. אבל כשהיא שבה והרימה את עיניה
התכולות, יכולתי להבחין בכך שהן יבשות מדמעות.

"אז, אני מניח שאת מעוניינת שאמצא את הרוצחים", אמרתי. "במקרה
כזה, אני מצטער, אבל לא אוכל לעזור. זה רק קרה בשבוע שעבר.
האתיקה המקצועית מחייבת אותי לתת צ'אנס למשטרה לנסות ולתפוס את
מי שעשה את זה, לפני שאתערב בעצמי".

"זה בסדר", היא לחשה. "אני יודעת מי עשה את זה".

נשמתי עמוק. זה יהיה קל מכפי שחשבתי. נלך, נתפוס, נסגיר, נקבל
תעודה מהמפכ"ל. חלק ופשוט. "אוקיי, אז מי עשה את זה? מי את
חושבת שרצח את הבן שלך?".

"אני".

התקרה קרסה לי על הראש ברעש אדיר. גושי טיח ענקיים כיסו לי את
העיניים במסך שחור, והאבק ייבש לי את הפה והיקשה עלי לנשום.
כשהמסך השחור התפוגג מעט, הבטתי למעלה וראיתי שהתקרה עדיין
קבועה במקומה, מטר וחצי מעלי. אז הכל בסדר? לא, בדיוק ההיפך.
הכל לא בסדר. האישה שמולך מספרת שהיא רצחה את הבן שלה. בעצם,
אולי הכאב שקרע לה את הלב לחתיכות גורם לה להזות.

"תראי, גברת מרקוביץ'", אמרתי בקול הכי רך שמצאתי בגרון. "אני
מבין שאת, כאמא של ערן, מאשימה את עצמך על כך שנתת לו להסתובב
בלילה ברחוב. אבל את צריכה להבין שלא היתה לך שום דרך למנוע את
מה שקרה. המנוולים האלה הם היחידים שאשמים במה שקרה".

"אני זאת ששלחה אותם".

למה היא מתעקשת שהיא אשמה במה שקרה, חשבתי לעצמי, אבל היא
המשיכה לדבר.

"אני מבינה שזה נשמע לך לא הגיוני, אבל זה באמת מה שקרה. אני
זו שהזמינה את הרצח הזה. הרגתי את הבן שלי. זה היה משהו מתוכנן
לגמרי, ולא איזה התקף זעם. אני לא מטורפת, אם זה מה שאתה
חושב".

צמרמורת קרה החלה להתפשט במעלה חוט השדרה שלי, עוקצת אותי
בנעצים של זיעה. בפעם הקודמת שבה ישבה מולי אישה שרצחה מישהו
מבני-משפחתה, עוד לבשתי מדים כחולים לעבודה. זו היתה החקירה
הראשונה שניהלתי, וחקירה ראשונה זה משהו שזוכרים לכל החיים.
ואני זכרתי. את כל הפרטים. מרגלית מורנו, בת 46 בזמן המקרה,
שחטה את בעלה מנחם מורנו, בן 52 במותו, באמצעות סכין מטבח.
מפעל הסכו"ם של קיבוץ ניר-עם ייצר את הסכין הזו כדי שתשסע נתחי
בשר קפוא ועקשן. בית החזה של מנחם מורנו היתה מלאכה פשוטה
בהרבה. מרגלית נעצה את הסכין בחזהו של מנחם 56 פעמים, ועם כל
דקירה פלטה צרחה שהחרידה את הרחוב. אחרי חמש דקירות קראו
השכנים למשטרה. בדקירה ה-53 פרצו השוטרים את דלת הבית, ולפני
שהספיקה לנעוץ את הסכין בפעם ה-57, כבר תפסו לה השוטרים את היד
והרחיקו אותה מהעיסה המדממת שפעם היתה בעלה. כשהגיעה לחקירה,
מרגלית לא זכרה כלום. היא לא ידעה לספר לי מה עשתה לבעלה ולמה
היא עשתה את זה. העיניים שלה היו פעורות באימה גם כששתקה, מה
שהקל על הפסיכיאטרים לקבוע לבסוף שהיא "שישייה" - או במילים
בוטות יותר, פסיכית עם תעודות.

שרונה מרקוביץ', לעומת מרגלית מורנו, נראתה לי שפויה לגמרי.
משהו בקול הקר והמחושב שלה גרם לחושים שלי להתחדד. פתאום הבנתי
שהיא מתכוונת לכל מילה. היא באמת החליטה יום אחד לרצוח את הבן
שלה - ופשוט הוציאה עליו חוזה. ככה, בלי להסס. בלי להתחרט.

ניסיתי לחשוב על דרכים אלגנטיות להמשיך את השיחה מהנקודה הזו,
אבל במקום זה פשוט פלטתי את הדבר שהכי עניין אותי. "למה?".

כמו כל טניסאי טוב, היא חבטה את השאלה בחזרה. "יש לך ילדים,
דריו?". הנדתי בראשי לשלילה.

"אז אתה לא יודע איך זה. איך זה להקדיש 17 שנים מהחיים שלך,
בצורה הכי טוטאלית שאפשר, לבן-אדם אחר. לראות אותו נולד
ומתפתח, ועושה את הצעד הראשון, ואומר את המילה הראשונה, ומגלה
את העולם. ואז הוא הולך לגן ואת מחכה לו מעבר לגדר למרות
שהגננת דורשת ממך ללכת כבר הביתה. ואת מסתכלת עליו משחק בארגז
החול ונזהרת שהוא לא ישים לב שאת שם, כי אז הוא ירצה לרוץ
אליך. ואחרי כמה שנים את כבר מלווה אותו לבית-הספר, עם התלבושת
האחידה והילקוט שגורמים לו להיראות איש קטן. ובערבים את יושבת
איתו עד מאוחר על השיעורים, ורואה איך הוא יורק דם על התרגילים
בחשבון, ממש כמו שאת עשית כשהיית בגילו. ופעמיים בשנה את הולכת
לאסיפת ההורים ומחכה במתח עד שהמורה אומרת שערן מהיר-תפיסה,
ואז את מחייכת בגאווה, אבל גם לא ממושמע ולפעמים מבריז
משיעורים, ואז את נכנסת לדיכאון.
"ופתאום, לפני שאת שמה לב, כבר מגיע הבר-מצווה. והוא עומד שם
בחליפה ובעניבה הראשונה שלו, ומקריא בקול הנמוך שקיבל דברי
תודה וברכה שאת כתבת בשבילו. ואת כל-כך מאושרת, כי את יודעת
שאת הצלחת כאמא, ויש אדם בעולם הזה שבשבילו את האישה הכי חשובה
ויקרה בעולם.
"אבל יום אחד הוא כבר לא עושה את מה שאת אומרת לו. והוא מתחיל
להתחצף, ולצאת עד מאוחר בלי לצלצל ולהודיע לך איפה הוא ומתי
הוא חוזר. ופתאום את כבר לא יודעת מי החברים שלו, וכשאת רוצה
לנשק אותו לפני שהוא הולך, הוא מתחמק ממך כאילו את מצורעת. את
עוד מנסה לפתח שיחה ולשאול אותו איך היה לו בלימודים, אבל
פתאום את מגלה שהפעמים היחידות שבהן הוא נחמד אליך זה רק כשהוא
צריך ממך כסף.    
"ובוקר אחד את קמה מוקדם, ומתוך הרגל ניגשת לחדר שלו כדי
להעיר אותו לבית-הספר, ובמיטה שלו שוכבת איזה ילדה שאת לא
מכירה. והוא מתנפל עליך בצרחות ש'מה את נכנסת לי לחדר ככה
ובאיזה זכות', כאילו את איזה מחבל. וכשאת שואלת מי זו ומה היא
עושה אצלך בבית, הוא צורח עליך שהוא שונא אותך ושהלוואי שתמותי
כבר ותישרפי בגיהנום. וכשאת מתחילה לבכות, הפוסטמה הקטנה באה
ונמרחת עליו ואומרת לו בקול המתחנחן הזה שלה: 'ערנוש, בוא
נעזוב את הזקנה ונלך כבר, טוב?'".

שרונה הפסיקה לדבר באותה פתאומיות שבה החלה, אבל כבר הצלחתי
להבין לאן זה מוביל. ובכל זאת, היה חשוב לי לשמוע את זה מגיע
ממנה. הייתי להוט להקשיב, אבל לא הייתי לבד: גם טייפ המנהלים
המוסתר במגירה האזין בדריכות.

"אני לא יודעת איך אתה היית מגיב, אם היית אבא חד-הורי כמוני,
אבל בשבילי זו היתה נקודת השבירה. הקרבתי מספיק בחיים בשביל
הפישר כפוי הטובה הזה. כשאבא שלו קם ועזב אחרי שהוא נולד,
יכולתי למסור אותו לאימוץ. היה אפילו איזה זוג שהתעניין, אבל
זרקתי אותם מכל המדרגות. אמא שלי אמרה שלא אצליח לגדל את ערן
בעצמי, שזה פשוט לא יילך. החברות שלי אמרו אותו הדבר. אבל
התעקשתי. נתתי לו את כל מה שהיה לי לתת ויותר, אבל בטח שלא
עשיתי את זה כדי שאיזו ילדה מטומטמת בת 16 תבוא ותיקח אותו
ממני".

ידעתי שאין טעם שאתחיל להתווכח איתה על זה. חבל על הכוחות.
במקום להגיד לה שאהבה ראשונה ומרד נעורים קטן זה לא סיבה מספיק
טובה לרצוח את הבן שלך, התקדמתי הלאה.

"איך עשית את זה?"

היא התכופפה לאט והרימה את הארנק מהרצפה, מוציאה ממנו קופסת
סיגריות ומצת. האצבעות הארוכות שלה, שציפורניהן נצבעו בקפידה
באדום, שלפו סיגריה אחת והדליקו אותה.  

"פשוט מאוד", היא אמרה ונשפה לי את העשן ישר לפרצוף. "אתה היית
פעם שוטר, אז אתה צריך לדעת שאם מישהו רוצה לחסל מישהו, הוא
כבר ימצא את הדרך לעשות את זה".

לא עניתי לה. היא הבינה לבד שאני מצפה לעוד פרטים.

"יש איזה בחור מהעבודה שלי, כמובן לא אגלה לך מיהו, שמכיר כל
מיני אנשים. הוא קישר ביני לבין מישהו, שהכיר לי מישהו אחר
שמארגן 'חוזים'. שברתי תוכנית חיסכון בשביל שאוכל לשלם לו מראש
את הסכום שרצה. ידעתי שמאוד יכול להיות שאתחרט על כל העניין
ואנסה לעשות משהו למנוע את זה, ולכן סיכמנו שהוא לא יגיד לי
איך ומתי הוא יעשה את העבודה. לא ידעתי איך אוכל להסתכל לערן
בעיניים בלי להישבר, אבל למרבה המזל לא הייתי צריכה לעשות
כלום. שלוש שעות אחרי שנפגשתי עם הבחור, כבר צילצלו אצלי בדלת
מהמשטרה והודיעו לי מה שקרה. התעלפתי להם בידיים וכשהעירו אותי
התחלתי לבכות כמו מטורפת. זו לא היתה הצגה, באמת בכיתי על הילד
שלי שכל-כך אהבתי. בכיתי על איך שהתנתקנו בשנים האחרונות".

"גברת מרקוביץ'", קטעתי אותה. "למה בעצם את מספרת לי את כל זה?
אני חוקר פרטי, לא פסיכולוג או רב ואפילו לא החברה הכי טובה
שלך. בעצם, מה שאני צריך ומתכוון לעשות עכשיו זה לקחת אותך ביד
ולהביא אותך למשטרה".

"באתי לפה כי אתה צריך לעזור לי".

"אני לא יכול לעבוד למענך, גברת מרקוביץ'. אם זה נכון מה שאת
מספרת לי, אז ביצעת פשע מדרגה ראשונה ומי שצריך לעבוד למענך זה
רק עורך-דין, וכדאי שזה יהיה מישהו טוב במיוחד".

"לא, נראה לי שדווקא פניתי לבנאדם הנכון. אתה מבין, דריו. אני
שילמתי מראש בשביל עבודה כפולה. האופנוענים האלה היו צריכים
לחסל את ערן, אבל גם את החברה שלו. הם פישלו. שעתיים לפני הרצח
היא קיבלה חום ונשארה בבית. ערן הלך לסרט לבד. אבל מכיוון שאיש
הקשר שלי קיבל תשלום מראש על העבודה, אז הוא או מי שעובדים
דרכו, ידאג להשלים אותה. בזה אני בטוחה. אתה צריך לדאוג לזה
שהרצח השני לא ייצא אל הפועל".

לא אהבתי את הטון המצווה בקול שלה.
"פתאום אכפת לך מהנערה הזאת? זה חדש". ידעתי שהיא שומעת את
הסרקזם בקול שלי וזה בדיוק מה שרציתי שהיא תשמע. אבל במקום
להתעצבן, שרונה שקעה בחלום בהקיץ וכשהיא דיברה שוב זה היה בקול
רך, פגיע מאוד.

"כשהלכתי אחרי הילד שלי בהלוויה, פתאום הבנתי משהו. הפרק הזה
בחיים שלי, להיות אמא של ערן, נגמר. זה היה צריך להיגמר.
למעשה, סיימתי את התפקיד שלי כאמא שלו כבר קודם, לאורך כל
התקופה הזו שהוא היה מסתגר בחדר שלו או יוצא מהבית בטריקת דלת,
אבל לקח לי זמן לתפוס את זה.
"וכשחשבתי על זה שסיימתי את הפרק הזה בחיים, הבנתי עוד משהו:
שהאמא של החברה שלו, שנצמדה אליה בהלוויה ומיררה בבכי כאילו זה
הבן שלה שנרצח, עוד לא סיימה את התפקיד שלה.  בשביל האמא הזאת,
הנערה החצופה ששנאתי היא בסך-הכל עוד התינוקת הקטנה והיפה שהיא
הביאה לעולם. ואז זה בא לי בבת-אחת: אין לי שום זכות לגרום
למותה של הילדה הזאת. לא. היא לקחה ממני את הבן שלי ורק בשביל
זה מגיע לה למות, אבל זה לא התפקיד שלי לעשות את זה.
וכאן אתה נכנס לתמונה. דריו, אתה חייב למנוע מהם להגיע אליה.
הילדה הזו צריכה לחיות. אני לא יכולה לגשת לשוטרים ופשוט לבקש
מהם להציל אותה. עד שהם יזוזו זה עלול להיות מאוחר מדי. גם ככה
בזבזתי פה כבר שעה בשביל לספר לך את הכל".

שרונה ידעה טוב מאוד איך ללחוץ לי על הכפתורים. התחלתי להרגיש
את זה באצבעות, את הדחף הבלתי-נשלט להיות שוב גיבור, להציל את
הטובים ולגמור אחת ולתמיד עם הרעים. אבל אם יש דבר שאתה לומד
להשלים איתו כשאתה מתבגר, זה שלא תמיד אפשר להיות סופרמן. לא
יכולתי לצאת לדרך לבד. בשביל למנוע את הרצח שהמטורפת שמולי
החלה לגלגל, צריך את החבר'ה הטובים שמקבלים את המשכורות שלהם
מהמשרד לביטחון-פנים. אני יכול לעזור, בטח שיכול. לזרוק לחברים
שלי איזה קצה-חוט לחקירה, להצטרף אליהם במארבים, אולי אפילו
לשקשק מישהו בחקירה כדי שיתחיל לדבר ויוביל אותנו לחוליה הבאה,
בשרשרת המזון האכזרית הזו שנקראת העולם התחתון.
אבל, שרונה בייבי, אני לא יכול לשחק פה את השריף.

"גברת מרקוביץ'",  אמרתי וקמתי מהכיסא. "אנחנו נקום לאט ובשקט,
נרד למטה וניסע לתחנה בדיזנגוף. אני יכול להבטיח לך שהחברה של
הבן שלך תהיה בסדר, אבל עד שזה יקרה, המקום הכי בטוח בשבילך זה
בתא המעצר".

חשבתי שהיא תתווכח, או שתקלל אותי, אבל בטח שלא חשבתי שהיא
תנופף לי פתאום באקדח מול הפנים. מתי היא בכלל הספיקה לשלוף
אותו? אלוהים, אני מחליד אם לא הצלחתי לצפות את זה מראש.

"לא, דריו פישמן. אני לא אלך איתך למשטרה כמו ילדה טובה. אם
הייתי רוצה לעשות את זה, לא הייתי באה לפה ומבזבזת את הזמן שלי
איתך".

ספר ההנחיות של המשטרה מסביר בצורה ברורה מאוד מה צריך לעשות
בכזו סיטואציה. להניח את הנשק, להרים ידיים, ולהתחיל לדבר עם
השולף שמולך לאט ובהיגיון כדי להרוויח זמן. אבל בדיוק בגלל זה
עזבתי את המשטרה: הנחיות מתוך ספר אף-פעם לא היו דבר שהאמנתי
בו.
זינקתי על שרונה והצלחתי להדוף אותה לאחור. הכדור הראשון נדחף
לי לצלעות בדיוק שנייה לפני שהתרסקנו ברעש על הרצפה הקרה.
כשהכדור השני נכנס לי לבטן הרגשתי איך כל האוויר יוצא ממני
בבת-אחת בשריקה כנועה.
שרונה קמה מהרצפה ומתחה את הבגדים. היא אמרה לי משהו, אבל כבר
היה קשה לי לשמוע אותה. יצאנו ביחד מהחדר. היא יצאה לרחוב, אני
יצאתי מההכרה.

התעוררתי בטיפול נמרץ אחרי שלושה ימים. במשך שבוע נוסף הייתי
מחובר לכל מיני מכשירים שכפו עלי שתיקה מאונס.  הדבר הראשון
שאמרתי כשאחד החברים בא לבקר, היה משהו כמו "איפה הילדה?".

הוא צחק. "נו-נו-נו דריו, אמרתי לך פעם שלא בריא להסתובב עם
בחורות שיכולות להיות הבת שלך".

כשהתחזקתי קצת יותר, והזיכרון התחיל להתאושש בהדרגה, התחלתי
לספר הכל, לכל מי שרצה לשמוע. חמשת המוסקטרים שלי התלהבו
לעזור, אבל במקום שהפרטים יתחברו לפאזל שלם, הם דווקא החלו
להתפרק.
וזה מה שהתברר: המשטרה הפכה את המשרד שלי אבל לא מצאה את טייפ
המנהלים, שהקליט בתוכו את כל מה שקרה. גם המעבדה לזיהוי פלילי
לא הצליחה לאתר טביעות אצבע, מלבד אצבעות ידיי. מרשם האוכלוסין
מצא שתי שרונה מרקוביץ'. אחת מהן היתה סבתא בת 75 מקיבוץ
אפיקים. השנייה היתה בחורה בת 42 שגססה מסרטן בהוספיס
בתל-השומר. 45 ערנים מרקוביצ'ים חיים במדינת ישראל. כולם
בריאים ושלמים ולאף-אחת מהם אין אמא שקוראים לה שרונה.

אבל מה ששינה את התמונה לגמרי היה הנער בן ה-17 מהעיתון.

יחיא סעדי לוטפי אלמנצור היה בן למשפחה ערבית מיפו, ילדם
השביעי של לוטפי ועאליה מנצור. הוא נרצח בגלל השכן שלו, בן
לחמולת אבו-סעיד הידועה לשמצה, שניהלה מערכת של חיסולי חשבונות
עם כמה חמולות בעיר הזאת. שוקרי אבו-סעיד היה צריך לחטוף את
העופרת בפרצוף. יחיא אלמנצור חטף אותה במקומו. וכל זה היה כתוב
שחור על-גבי לבן, בתוך הידיעה שהופיעה בעיתון ששרונה מרקוביץ',
או איך שקוראים לה באמת, שמה לי על השולחן.
אם רק הייתי קורא את הידיעה עד הסוף, כל הבלגן היה נמנע. אבל
אני הפסקתי לקרוא אחרי כותרת המשנה, וכמו ילד טוב בלעתי את
הלוקש שאיזו גברת משועממת עם אקדח האכילה אותי.

כנראה שלעולם לא אדע למה היא בכלל פנתה אלי מלכתחילה. החברים
שלי אומרים שבטח מדובר באיזו מטורפת שדיפדפה יום אחד ב"דפי
זהב", מצאה שם את השם שלי, והחליטה לראות אם היא תצליח לשכנע
חוקר פרטי שהיא אמא מסורה שרצחה את הבן שלה בלי למצמץ.

מי יודע? אולי הם צודקים. כנראה שמודעה ב"דפי זהב" זה באמת לא
משהו שנועד לחוקרים פרטיים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
but when I'm
down and
feeling blue...

I open my
computer so I
can be with
you... oh bama
be strong for
me, belong to
me...

הרומנטיקה
גועשת, בבמה
חדשה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/8/02 21:47
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שי ספיר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה