אתמול חזר אלי שוב הזכרון מהסיפור של המורה מאירה על התולעת
שגדלה במעיים של אחותה ואיך לילה אחרי לילה ניסו לתפוס אותה
כשהיא מציצה החוצה ולא הצליחו עד שלילה אחד באמצעות מלקחיים
ארוכים היא נשלפה החוצה למלוא אורכה והסתבר שמדובר בתולעת
באורך של שלושה מטר. שלושים תלמידים היינו אז בכיתה ד', ולפי
דעתי לכל אחד בנפרד קמה זכות תביעה לפיצויים כנגד המורה מאירה
שדפקה לו את החיים.


אני דווקא ריחמתי על התולעת. אחרי יום שלם שבילתה במעיים
המסריחים של האחות של המורה מאירה, בטח רצתה קצת לנשום אויר.
אולי גם לצאת לטיול קצר ולחזור מהר פנימה, אל הנקיק השקט,
המכווץ, הגדוש. הבדידות הקשה הנובעת מהעדר קשר חברתי עם בנות
מינה בוודאי המריצה אותה לחפש לה אחיות לנפש ואולי לעשות גם
השוואות בבתי הגידול: ואיך אצלך ההתכווצויות? אחת לשעה, כן כמו
אצלי. אבל יש המון גזים, מה שאני צריכה לבלוע ביום אחד זה לא
להאמין.


ואולי חום המדורה ופצפוצי העצים באש הם שמשכו אותה החוצה?
ואולי היה זה קולו של א.ד. גורדון מרביץ תורה בפועלים היושבים
סביב המדורה, החשים בפעמי הציונות ובגודל השעה? אולי רצתה
לראות את אלכסנדר פן שכל הבנות מדברות עליו?


אני משוכנע שהתולעת שלי משוגעת על חיים טופול, ולכן בכל ערב
איך שמתחיל קו לדמות מיד מתחיל לגרד לי בתחת.