חדר גדול, אור ממכוניות חולפות חודר דרך החלון וגורם לשיער שלה
להראות מושלם, אבל הגיע הזמן ...

"את צריכה להבין" אמרתי לה. "האנושות, או בעצם החיים, הם רק
משחק". עדי עדיין בשלה, מביטה אל על לתקרה עם חיוך קל.
"השחקנים, הם בעצם אותם הפרטים שמרכיבים את האנושות", עדי
עדיין מביטה בתקרה אבל ההבעה על פניה משתנה. נוצר הרושם שהיא
מרגישה איכשהו, שהתאוריה הזאת שאני מתחיל לספר לה הולכת לכיוון
רע. "מטרת כל שחקן, היא לצאת מהמשחק מרווח, ולא סתם מרווח, אלא
הכי מרווח שהוא יכול." עדי לאט לאט מסובבת את המבט. אור חזק
פורץ פתאום דרך החלון ומבליט את העיניים הרכות שמביטות בי.

"כמו במונופול, אין שום סוף מוגדר. יש אפשרות להוביל, יש
תקופות רעות ותקופות טובות, אדם בונה את החיים שלו כמו שחקן
שבונה בתים ומלונות." עדי צחקקה, יש לה קטע כזה עם מילים
מתחרזות. איזה צחוק יפה יש לה. פתאום כל הסצנריו הזה נקלט לי.
משהו בריח שבחדר, ריח מתוק שנשאר אחרי שגומרים מערפל אותי,
גורם לי לחשוב. יש מין עקיצה בלב שאומרת לי להפסיק.

"את מבינה דוש?" (את "דוש" המצאתי לה אחרי שהיינו ביחד חודש,
זה התחיל מ"עדי" הפך ל"עדידוש" ועכשיו, זה פשוט "דוש"). עדי
עדיין בוהה בי בעיני המלאך, היא עדיין לא בטוחה מה הפואנטה של
כל השיחה הזאת. "זה לא שהחיים שלי לא טובים," אני אומר עם
חיוך, "אני פשוט חושב שאני יכול לצאת מרווח יותר מהחיים. זה
סיכון, אבל הגעתי למסקנה שצריך לקחת אותו". בזמן שהפה שלי
מדבר, הלב שלי אומר לי שאני עושה טעות. הפה מצליח לגבור על הלב
וממשיך: "אז זהו." פאוזה, "נגמר." פאוזה, "בסדר?" משום מה, יש
תמיד צורך במין אישור. גם אם כבר החלטתי, צריך לשאול, זה נותן
לשני תחושה שגם הוא היה חלק פעיל בהחלטה.

עדי עדיין עם אותה ההבעה. מחוסר התנועה אני מבין שהיא קצת
מופתעת, אחרי הכל שנה ביחד זה לא כלום. דמעה מתחילה להיווצר
בעין שלה, היא לא נופלת, מחכה לתגבורת, רוצה להיות דמעה כבדה.
אבל די מהר מגיעות עוד דמעות רבות עם רצון להוכיח את עצמן.
מוזר לי שעדי עדיין לא אומרת כלום. לא נעים לי כבר לדבר. הזמן
עובר, עדי עדיין מביטה בי, מחכה שאני אגיד לה שאני לא באמת
התכוונתי. אני מנסה לשכנע את עצמי שהלב תמיד כואב בפרידות, זה
שיש כאב לא אומר שלא צריך להפרד.

אני קם, קשה לי להיות כל-כך קרוב אליה כשבעצם אנחנו כל-כך
רחוקים. אני מתחיל ללכת בכיוון הדלת, עדי אומרת משהו אבל אני
לא מבין. אני מסתובב, שואל אותה מה היא אמרה, היא לוחשת "אני
אהבתי אותך". אני מסתובב, לוחש "אני עדיין אוהב אותך" ויוצא.