הלכתי עם אבא
והדלקתי נרות,
הבטתי בעיני הדמויות הבלויות.
ראיתי איך איש מבוגר בן חמישים וחמש
נושק למצחו של נער בשחור ולבן,
שמחזיק שרידים של מוקש.

וליד כל קבר שמנו פרח,
וליד כל חבר הדלקנו נר,
ואיש מבוגר בן חמישים וחמש,
מחזיק בידו האחת אותי, ביתו, ההמשך;
ובידו השנייה נפרד מעולם שנגמר,
עולם שנקבר,
עולם בו שרוי כעת חבר הנעורים,
עולם אחר.

ולאיש המבוגר שלי בן החמישים וחמש,
יש משפחה וחיים בהווה;
ולאיש המבוגר שלי בן החמישים וחמש,
היו חברים וחיים בעבר.

ולאיש המבוגר שלי בן החמישים וחמש,
יש חבר שיעבוד איתו מחר,
במפעל;
אדם בן גילו,
בלי שיער ועם כרס,
עם תמונות של משפחה על השולחן במשרד,
מכונית בשבילה חסך כל ימיו חונה לה בצד,
וביטוח חיים מקיף שהוכן בשבילו במיוחד.

ולאיש המבוגר שלי בן החמישים וחמש,
יש חבר שעבד איתו בעבר,
בפרדס,
בחור בן עשרים, לא יותר,
עם בלורית וחיוך כובש;
שליד גיפ בנגב, אוחז בנשק,
מנשק לשלום אהובה רחוקה,
שממשיכה ומתרחקת וממתיקה את המכה.

ולאבא שלי יש חברים,
מכל הזמנים, ובכל הגילים;
למשל, חברו הכי טוב שלי אבי,
הוא גיבור צעיר שלא יודע את עול השנים;
הוא לעולם לא יתבגר,
וכך לאבי בן החמישים וחמש
תמיד היה ותמיד ישאר,
חבר בשחור ולבן, זכור בצבעים,
בן עשרים, לא יותר.