פיני אברון התהפך שוב על משכבו. זה הלילה השלישי שאין הוא
מצליח להרדם. גופו שטוף הזיעה ייסר אותו. הכרית נדמתה בעיניו
ככבשן לוהט והוא היה מסיר אותה ומחזיר אותה חליפות. הוא ניסה
שכיבה על הגב, על הבטן, כל צד אפשרי, אך לא כלום. משהו בתת
הכרתו הלם ופעם בו במרץ ולא נתן לו מנוחה ולו לשנייה אחת. הוא
תהה אם המדובר בחטיפתו על ידי חייזרים לפני שבוע ונתיחתו
בספינת החלל שלהם בעודו ער, אך הגיע למסקנה כי לא זה העניין.
בזאת כבר היה מורגל. היה שם דבר אחר, נסתר. הוא לא הצליח לחלצו
ולהעבירו לקדמת ההכרה, והוא ידע שעד שלא יעשה כן, תנדד שנתו.
פיני אברון היה מסוג אלה שגורלם נחרץ עם הינתן להם שמם. כל
חייו המתבגרים והבוגרים עברו עליו בחיפוש תחליפים למהתלה
האכזרית של הטבע. זה התחיל באופניים גדולות במיוחד, ועבר -
כמובן - לאופנוע הרים משוכלל וענק, אשר נתן לפיני תחושת עוצמה
במקום שבו תמיד המציאות היתה קטנה מהצפוי. ואולם, כדרכם של
תחליפים, לא היה בהם כדי למלא את החלל. לא עזרה גם המכונית
האמריקאית הענקית ודירת הפאר מרובת החדרים. בתוך תוכו ידע
האברון שהמרוץ הינו חסר תקווה.
בצר לו, התמכר פיני לכדורגל. החדרת הכדור לשער בבעיטה אדירה
משלושים מטר היתה מוצאת אותו אחוז אקסטזה בלתי נשלטת, כפי
שעצירת בעיטה שכזו על ידי השוער היתה עשויה לגרום לו למחשבות
אובדניות. בעיטה, שער. בעיטה, שער. בעיטה, שער. שלוש פעמים
בלילה. ארבע פעמים. יש אלוהים.
האורגיה הגדולה היתה מתקיימת כל ארבע שנים. הוא היה חש בה
מתקרבת חודשים הרבה לפני בואה. ההכנות היו כה מרובות, עד
שלעתים שכח את סביבתו הקרובה וזנח את צרכיו הבסיסיים ביותר.
מצע נוח, אוירה מתאימה וחברה תומכת, היוו תנאי הכרחי להצלחה.
הוא ידע שפריצת דרך כאן תוביל אותו למחוזות אותם חיפש כל חייו.
פיני תהה בינו לבין עצמו שמא תחושת ההחמצה היא שמדירה שינה
מעיניו. המונדיאל אכן הקנה לו ימים ארוכים של פורקן מענג, אך
המחוזות אותם חיפש לא נמצאו. משהו גדול, משהו גדול, הרהר פיני
בינו לבין עצמו. משהו גדול חסר פה. לישון. לישון. משהו גדול.
לישון. מסך השינה עלה וירד חליפות, והוא תהה אם הכרתו מתערפלת
מאליה או שמא מדובר בפרפורי נשמתו. ההכרה בחוסר הקנתה לו סוף
סוף תחושת נינוחות שדגדגה אותו לאורך קו התפר של גופו. הוא
כיסה את ראשו בשמיכה והמתין לבוקר.
עוד בטרם נתגלתה אשמורת בוקר ראשונה החל פיני לשמוע קולות.
משנעשה פיני מודע לקולות, הבין מיד כי הם נשמעים מזה זמן מה,
אך הוא לא שם את ליבו אליהם. רק משגברו והפכו ממשיים קלט פיני
כי היו שם כל העת, קדחו בשקט ובבטחה בירכתי מוחו, ומשם פעפעו
וזחלו קדימה, כשהם חולפים בדרכם על פני כל תא בריא וערני שנותר
לפליטה בראשו. פיני מצמץ בעיניו ותר אחר מקורם אך לא נחל הצלחה
מרובה. הוא קם מתנודד ממשכבו ופתח את כל המגירות בשידה אך הן
היו עמוסות גרביים ותחתונים מקופלים היטב, ומלבד האפשרות שיצאו
למחאה קולנית עקב הצפיפות הבלתי נסבלת, לא ניתן היה לייחס להם
את ההמולה שהלכה וגברה בחדר. משם עבר פיני לזחילה ובדק היטב את
הנעשה מתחת למיטתו, אך לשווא. אפילו לא עכביש. הוא בחן את
מכשירי החשמל - טלוויזיה, וידאו, רדיו. ניתק אותם מהחשמל.
הקולות רק גברו.
עתה ניתן היה לזהות בבירור את הדוברים. היו שם מספר נשים
ולפחות גבר אחד, והם היו עסוקים בוויכוח קולני אודות השאלה אם
יש ללחוץ או ללחוץ על דבר מה. אט אט התבהרה התמונה. הנשים טענו
בלהט כי אין ללחוץ בשום פנים ואופן וכי אין לדעת מה יקרה
ומדובר בחוסר אחריות מוחלט. הגבר קבע, בקול בוטח, שאין שום
סיכון, וכפתורים אדומים מהבהבים אינם בהכרח מלמדים על סכנה,
ונכון שבטבע הצבע האדום בדרך כלל הוא סימן אזהרה אבל את הכפתור
הזה לא יצר הטבע, ומה הן בכלל מתערבות, מתי הן בכלל לחצו על
כפתור אדום מהבהב ומנין הן יודעות והוסיף עוד הערה או שתיים
שלא ניתן לחזור עליהן. הקולות הנשיים השתתקו ואחת מהן אמרה
שהכל על אחריותו ושלא יבוא אחר כך בטענות ויאשים את כולם
כמנהגו. הקול הגברי שאל אם כולם מוכנים ללחיצה וספר עד שלוש.
הבזק אדיר של אור בהיר הציף את חדרו של פיני.
על הרצפה התפתלו בייאוש ארבעה דגים קטנים. פרפוריהם עוררו את
רחמיו של פיני. אם היה מתבונן בהם מקרוב היה מבחין שאין הם
דגים של ממש אך בשעה זו ולאחר שלושה לילות נטולי שינה, הדקויות
היו ממנו והלאה. הוא נטל אותם בזהירות והניחם בתוך צנצנת אותה
מילא מים והציב ליד המיטה. תוך שתי דקות שקע בשינה נפלאה,
מוחלטת, אטומה, רצופה. שינה נטולת דאגות וקולות. שינה שכולה
תרדמה נהדרת.
תרדמה ממנה התעורר רק בשעות הצהריים כשהוא שקוע כולו במיכל
ענקי שגודלו כבית, וארבעה יצורים מופלאים שוחים מסביבו
בהתלהבות.