מעלית מודרנית. כל הכפתורים כסופים ונוצצים. שטיח עבה ומראות
מסביב. יחד איתי עוד גבר ושתי נשים. הן מסדרות את שערן בתנועה
מהירה אל מול המראות בזמן שהמעלית נוסקת לקומה העשרים וכמה.
צלצול קוטע את הכנותיהן, אחרת היו ממשיכות ללא הפסקה. המעלית
הגיעה.

קומה 47, חטיבת הפיתוח. פגישה עם ראש החטיבה, נקבעה לפני
חודשיים. אני לבוש בחליפה כהה ועניבה, חולצה בהירה. מזכירה
קפואה מסמנת לי להמתין, הקדמתי בשתי דקות וארבעים שניות, על כן
נגזר עלי לשקוע בכורסת עור בכניסה, אל מול המזכירה. אני מנסה
ללכוד את מבטה אך היא עסוקה מאד בהקלדת מסמך רב חשיבות.

שתי דקות ושלושים ותשע שניות. שתי דקות וארבעים. גונג. אתה
יכול להכנס. משרד גדול, מסך מחשב שטוח וכהה. אל מולו יושבת ראש
החטיבה. שיער אסוף, איפור מוקפד, ג'קט איטלקי. לא צעירה אבל
עור הפנים חלק. עיניים בהירות. שב, בבקשה, הציעו לך לשתות?
תודה, אין צורך. ובכן, אנחנו מעוניינים להכנס לפרוייקט החדש על
פי המודל ששלחתם לנו לפני שבועיים. אני מהנהן, ומרגיש את המבט
המטומטם נכנס לי לעיניים. הנה זה מתחיל, מפעפע מלמעלה למטה,
מסמא עיניים ואוטם אזניים. פרוייקט? אולי קודם תמצצי לי ואחרי
זה נבדוק פרוייקטים משותפים? למה שמת אודם כל כך חזק, זה כדי
לצבוע לי את הזין באדום? - אנחנו מעוניינים בעיקר בגירסת
הפוסט, זה הולך טוב עם הקו שלנו - יש לך קו נהדר, אני רואה
אותו מכאן, הנה יש לך שולחן עץ גדול עשוי בטעם טוב, אדפוק אותך
על השולחן כאן ועכשיו, מי יודע כמה פעמים כבר עשית את זה פה -
היינו רוצים לקבוע גם פגישה ולקבל מכם מצגת כי יש גם לקוח
בחו"ל שמאד מעוניין - בטח לקוח בחו"ל, כמה הם משלמים הנבלות,
אני מוכן גם כן לשלם, אחר כך כולם ידעו שזיינתי את ראש החטיבה,
קודם הראש ואחר כך כל החטיבה.

לא שומע, לא רואה, לא מבין. איך זה נופל כל פעם מחדש. מה יש
לך, אדיוט, אתה לא מסוגל להתעלם, תתאפק ילד, האשה הזאת
מקצועית, הקריירה שלך תלויה בעסקה הזו. אז למה היא לובשת חולצה
צמודה, למה החזה שלה גדול, למה עשו אותה ככה. כמה זמן אני יושב
כך, היא כבר סיימה לדבר. אני חייב להגיד משהו, אבל אני יכול
לחשוב רק על הסתננות אל מתחת לשולחן ועל לחיכת הירכיים ואזור
החיץ. שתמשיך בפגישה, אני פשוט אהמהם מלמטה בזמן שאלחץ את
הפנים אל הכוס שלה. פתאום המילים יוצאות, וזה מדבר: אפשר
להתחרט? אולי בכל זאת שתיה קרה? היא מחייכת - בוודאי. לחיצה על
האינטרקום ונאוה תביא שתיה. אני אשתה ואחרי זה נעשה אורגיה
ונאוה תחזיק לי את הביצים בזמן שאני אגמור לך על הפנים. מת
העולם.

פתאום היא קמה, וניגשת למקרר הקטן שבפינה. לא ראיתי אותו עד
עכשיו, נו מה הפלא, יש לי חושך בעיניים. עכשיו היא מתכופפת
ופותחת את דלת המקרר, ואני מתבונן כמובן על הישבן שלה, לא קטן
ולא גדול, לא זקוף ולא נפול. ישבן. מעכשיו נדבר עם ישבן. שלום
ישבן, אתה לבן לגמרי או שמשזפים אותך לפעמים? אתה מתנדנד מצד
לצד כשתוקעים לך מאחור או שאתה נע קדימה ואחורה? היא מוציאה
משם בוטנים מלוחים ושמה על השולחן. אני מחייך וממלא את היד,
המוח עוד עובד, תודה. הישבן נעלם ושוב פנים, כתפיים, חזה. אולי
אם אדמיין שיש לה זין זה יעבור. לא עובר. שיהיה זין, שיהיו שני
זין. פעם זה היה עובד, הייתי חושב על זקנות, שמנות, שעירות.
היום - שום דבר. חושך.

אני קם והיא מתבוננת בי מופתעת. אני פוסע אל החלון ומתבונן
בגגות האינסופיים והמכוערים עד האופק הכחול. עוד דקה של שתיקה.
האם איבדה כבר את הסבלנות? אני מגניב מבט צדדי ואז אני רואה את
זה - היא הסתכלה על החלציים. מבט חטוף אל הזין שלי. חטוף,
חטוף, אבל הוא היה שם. אולי את רוצה לפתוח לי את הרוכסן? לא,
לא, צא מזה, תחשוב על סבתא המנוחה. ריח של בית חולים. קקה,
פיפי. אבל היא הסתכלה לי על הזין, מה יהיה.

הלו, מה זה פה, היא עומדת לידי. מסתכלים שנינו אל הרחוב.
השכירות פה מאד ירדה, היא מציינת. מעניין מאד, מעניין מאד, אני
מהנהן. אני מעיף אליה מבט, והיא מסתכלת עלי מלמטה, ככה, בלי
חיוך, אבל עם הרבה עיניים. דווקא היא לא גבוהה במיוחד, אבל
החזה שלה מאיים להתפקע. אם רק אקרע ממנה את החולצה השדיים שלה
ישתחררו בעליזות ויתנדנדו להם שם, ממתינים להשתלטות. זה נדמה
לי או שהיא מאד קרובה אלי. אני מסתכל אליה שוב, והמבט ההדדי
ממושך יותר. אני יכול להריח אותה טוב, והריח שוב משתלט עלי
וחותך אותי לשניים. היא שוב מחייכת - נמשיך? בטח, נמשיך, אבל
החולצה עוד עליך.

נאוה נכנסת עם השתייה, והארוע חולף בשלום. פתאום אני משתחרר,
והפרוייקט יוצא לדרך. הילוך ראשון, הילוך שני, מדלגים להילוך
חמישי. אני מדבר מהר, והיא מקשיבה. מסתכלת לי על הפה. מעניין
אם היא חושבת על עבודה או על הזין שלי. זה כבר לא משנה. דילגתי
על המשוכה בלי לשבור את הביצים. שתחשוב מה שהיא רוצה, אני רוצה
רק לגמור עם זה ולעוף מפה. עוד עשר דקות והעניין נגמר. לוחצים
ידיים. נפגש במצגת? אה, היא חושבת חיובי. בוודאי, אני מחייך.
היא לא עוזבת כל כך מהר את היד. אין טבעת. אני כבר חושב איך
להבריז מהמצגת המחורבנת הזאת. אין לי יותר כח לזה, העבודה הזאת
לא בשבילי. אני עוד אקבל התקף לב.