אני תמסח.
אני רובץ שעות על גבי שעות במי האפסיים של הביצה המזוהמת.
זר לא יבחין בי. רואה ואינו נראה.
ככה טוב לי במים, רובץ ורובץ.
מאחר שאני תמסח, גם אין לי הרבה מה לעשות. רק לרבוץ.
אבל אל תטעו בי. אני אולי רובץ ולא זז, מוטל כפסל שהשליכוהו
באין חפץ בו, אבל במוחי משתוללת סערה. רואה ושומע הכל.
כל רחש, כל ציוץ. דבר אינו חומק מעיני הצהובות והמאיימות.
כל תנועה סביבי מדריכה את חושי. אני מודע לכל המתרחש סביבי,
אבל אני לא זז. לא זז. אני תמסח.
רואה, שומע וגם מרגיש. כל הגוף במים ורק המכסה שלי, למעלה, מעל
הגולגולת, מציץ בחשאיות מעל פני המים. שמה קבועות העיניים
שאינן נחות לרגע. הן מחפשות והן גם תמצאנה. אני מרגיש טוב
במים. הגוף במים וקצת רוח בקרקפת.
רובץ ורובץ, משגיח ובולש סביבותיו. אורב לכל תנועה פתאומית.

ואז

זה מולי

קפיצה

נשיכה, חזק, תפיסה בשניים

משיכה לתוך המים

היא שלי