הקדמה: בהתחלה חשבתי לכתוב על הנושא כמונולוג אבל זה לא כול
כך זרם לכן החלטתי להעביר את זה בסיפור הבא:

שלושה חודשים היום, שלושה חודשים משיעור אנגלית שבו שלחתי לה
פתק והתחלתי לדבר איתה, לא זה לא תחילתו של סיפור אהבה אלא
תחילתה של ידידות מופלאה.

מאז אותו שיעור התחלנו לדבר, ולאט לאט התקרבנו עד שהגענו למצב
שבו אנחנו נמצאים היום, מצב שאני יכול להגיד בפעם הראשונה שיש
לי ידידה אמיתית, לא ידידה של אינטרסים אחת שבאמת יש בינינו
קירבה אבל לא משהוא רומנטי,  משהיא שאני מספר לה הכול והיא
מספרת לי הכול.

כעיקרון זה דבר נפלא באמת אבל יש גם בעייה, מכייוון שיעל היא
הידידה האמיתית הראשונה שלי אני לא בדיוק יודע איך להתנהג, כמה
פעמים להתקשר, על מה בדיוק לדבר וכאלה, על זה אפשר להגיד
שבשלושה חודשים התגברנו אבל הבעייה האמיתית היא שאני לא ממש
יודע איך להרגיש.

לא בעניין של אהבה או לא, אני יודע שאני לא מרגיש כלפיה כמו
שאני מרגיש כלפיי מורן שכול פעם כשאני פוגש אותה אני כמו הדמות
הקלאסית מהסרטים, מסמיק פרפרים בבטן וכול שאר הקלישאות, אלא
בקטע של עד כמה באמת איכפת לי ממנה, בעצם גם זה לא ממש דבר
שמטריד אותי בגלל שאני יודע שכן, כשהיא מספרת לי דברים אני
מתעניין, כשקורה לה משהוא רע כואב לי וכשקורא לה משהוא טוב אני
שמח אבל מה שאני באמת לא בטוח לגביו הוא האם לה באמת איכפת
ממני, כאילו יש לה מלא ידידים והיא מספרת לי תמיד שזה סתאם, לא
ידידות אמיתית, לא אנשים שאיכפת לה מהם איך אני אדע שאני לא
אחד מאלה?

"אז עידו ידידי היקר מתי אתה מתכוון לעשות את הצעד?"
"איזה צעד?" שאלתי כאילו שאני לא יודע
"אתה יודע בדיוק איזה צעד, מורן"
"אני לא יודע אם יהיה לי אומץ, כאילו אם היא תדחה אותי זה יהיה
ממש מביך!"
"עידו אל תדאג תזמין אותה יהיה בסדר..."
"איך את יודעת שיהיה בסדר"
"יש לי מקורות"
"אני לא רוצה לדעת"
הבנתי את הרמז, בהפסקה הבאה הזמנתי את מורן לצאת איתי והיא
הסכימה, הייתי מאושר, לא ידעתי איך אני אחזיק מעמד מיום שלישי
עד יום שישי.
כמובן שבשיעור שאחרי סיפרתי לה הכול, למזלי זה היה שיעור ג"ג
עם המורה החירשת נחמה אז לא הייתה לי בעיה לספר לה את כול
הפרטים.

זו הייתה נקודת השיא של הידידות שלנו, היא עשתה בשבילי דבר
אדיר וידעתי את זה אבל למרות זאת עדיין חשבתי שאולי היא עשתה
את זה לא כי באמת איכפת לה ממני אלא מתוך אינטרס, אחרי הכול
אני ידיד שלה ומורן חברה שלה אז זה מאוד נוח לה שניהיה ביחד.

שבועיים אחרי זה כבר היינו ביחד אני ומורן, זה היה אחרי היציאה
השנייה, נישקתי אותה והיא נישקה אותי בחזרה, היא לא הייתה
הראשונה שלי אבל בטוח שהיא הייתה זו שהרגשתי כלפיה הכי הרבה,
אולי, חשבתי באותו רגע, אני אפילו אוהב אותה.

במשך חודש הכול היה נפלא, הייתה לי חברה שאהבתי וידידה טובה
שיכולתי לדבר איתה על הכול אבל אז זה קרה, הריב הראשון שלי עם
מורן, זה התחיל ממשהוא ממש קטן, אני אפילו לא בטוח מה, משהוא
בסגנון שהיא הלכה לדבר עם חברות שלה באמצע שהיא הייתה איתי.
"פעם הבאה בבקשה על תנטשי אותי." אמרתי לה בצחוק.
"לא נטשתי אותך פשוט הייתי צריכה לדבר עם מור שנייה"
"לא נורא פשוט זה מעצבן קצת שמשאירים אותך כזה בצד"
"עידו על תיקח את זה כזה קשה" המשפט הזה ממש עיצבן אותי.
"לא לקחת את זה קשה??? אם אני הייתי עושה כזה דבר היית עושה
מזה דרמה גדולה כבר, וחוץ מזה זה קורה כול הזמן, תמיד את
מעדיפה את החברות שלך על פניי.."
"טוב עידו אני הולכת עכשיו אני אדבר איתך כשתירגע..."
וככה היא פשוט הלכה בלי להגיד כלום בלי לענות על מה שאמרתי לה
שוב היא פשוט עזבה, עם החברות שלה.

מיד הלכתי לדבר עם יעל חשבתי שהיא תבין אותי, סיפרתי לה את כול
מה שקרה אבל התגובה שלה לא הלכה בדיוק כמו שציפיתי...
"עידו, אני יודעת שזה מעצבן אותך והכול אבל באמת אל תיקח את זה
כול כך קשה, כאילו זה לא כזה סיפור תחשוב שהיא איתך כמעט כול
הזמן שהיא לא בלימודים אז היא צריכה לדבר קצת גם עם חברות
שלה"
"כן אבל דווקא באמצע שיחה איתי?"
"היא בערך כול הזמן בשיחות איתך!!!" לא האמנתי לזה מי שחשבתי
שמבינה אותי, ובעיקר שאיכפת לה ממני אומרת לי כזה דבר.
"טוב אם זאת העמדה שלך בנושא אני לא מעוניין לדבר איתך"
אמרתי את המילים ועזבתי, לא דיברתי עם אף אחת מהן עד סוף
היום.

בדרך הבייתה התחלתי לעכל את העובדות, רבתי עם שני האנשים שהכי
איכפת לי מהם בכול העולם ועל מה?
לגביי מורן באותו רגע הבנתי שטעיתי אבל לגביי יעל לקח לזה קצת
יותר זמן לשקוע. כעסתי עליה עוד כמה שעות ואז זה פתאום היכה
בי, היא אמרה לי את האמת, את מה שהייתי חייב לשמוע אבל לא
רציתי, באתו רגע הגעתי לתשובה לשאלה שניסיתי לפתור במשך כול
ארבעת החודשים, באמת איכפת לה ממני....