התחלתי שוב במסע הציד שלי, יש שיגידו שאני מטורף אבל לי זה לא
אכפת. הסתכלתי עליהם במבט מעורר חלחלה, יודע שלצערי זו תקוותי
האחרונה. מביט ושואל את עצמי לשם מה התקווה, ובמה היא תעזור?
אבל יודע, זהו הסיכוי היחיד שלי. הסיכוי היחיד שלי להוכיח,
להוכיח לה, להוכיח להם, להוכיח לעולם. אבל יותר מכול, יותר
מתמיד, להוכיח לעצמי.
יצאתי מהבית בריצה, כמו תמיד. אימא  אמרה יום טוב, כמו תמיד.
השכנה ממול נופפה לשלום, כמו תמיד. כמו תמיד, היה זה יום רגיל.
הכול חזר על עצמו במין סדר מופתי, הכול חזר על עצמו במין סדר
בנאלי. וכמו כל בוקר רציתי לחזור אל עצמי, לישון ולא לקום.
אהבתי לישון, אהבתי לחלום, אהבתי לקוות.
אוטובוס חולף העיר אותי ממחשבותיי. ילדים עם פרצופם מודבק
לחלון, זקנה עם סלים מקדימה, נהג מתוסכל. חייכתי. לא כי רציתי.
הייאוש בעיניהם שעשע אותי. לא כי רציתי, כי הם לא רצו.
המשכתי בהליכת הבוקר המיותרת שלי. בכלל בתקופה האחרונה חשתי
מיותר, לא שייך. אמרו לי שזה בריא ללכת, אז המשכתי. אמרו לי
שזה בריא לצחוק, אז המשכתי. צחקתי ולא ידעתי על מה. הלכתי ולא
ידעתי למה. קיוויתי ולא ידעתי אם כדאי. כמובן שזה לא שייך, הרי
כל אחד מאתנו מקווה, הרי כל אחד מאתנו בוכה.
נפולאון חלף על פניי בחיפושית ירוקה, שאלתי אותו אם לא מציק לו
שהוא כל כך נמוך. הוא אמר שזה עושה אותו מאושר, אחר כך שאל
אותי אם אני מאושר. עניתי שלא. בפשטות, בלי לפרט, בטבעיות
ברורה. הוא התעצב, אמר שלא בשביל זה עשה היסטוריה.
הוא לקח אותי לנס ציונה. אף פעם לא היה לי באמת מה לעשות שם.
אבל הרגלים לא משנים. הם די ממכרים, הייתי אומר. אני התמכרתי
להרגלים שלי. אז המשכתי לנסוע לנס ציונה.
בדרך ראיתי שלט ענק, או ליתר דיוק תחנת אוטובוס מרוססת. "גלי
אני אוהב אתך", נכתב שם. אף פעם לא ידעתי אהבה. אהבת אמת, כזו
שמספרים עליה לנכדים. אבל זה לא הפריע לי ידעתי שהיום אני
אוהב.
המשכנו לנסוע. ברדיו דיברו המון על פוליטיקה. נפולאון אמר
שפוליטיקה מעציבה אותו והכניס קלטת של שלמה ארצי. שלמה שר שם
על הקיץ, על חברות ועל אחד שנרצח.
התחלתי לבכות. נפולאון נתן לי טישו, המון זמן לא קיבלתי טישו
מאף אחד, זה נורא הלחיץ אותי. לא ידעתי איך להגיב, אז חיבקתי
אותו וביקשתי שיעצור.
בין כבישים לכבישים ירדתי אל שביל עפר, מקווה ששם אמצא את מה
שכבר מזמן הפסקתי לחפש. שביל העפר הוביל לפרדס תפוזים. ריח של
פריחה עלה באפי ואני הרגשתי, בדרך שלא הפתיעה אותי, לא שייך.
נראה לי שהריח היה זה שגרם לי לחשוב, אולי לא. בכל אופן חשבתי
על אתמול והוא נראה לי כל כך רחוק, כאילו עברו שנים מאז אותו
היום. חשבתי עליה, על החיוך המסתורי ותנועות הגוף שקוראות לי
לבוא. לראות אבל לא לגעת, כזו היא הייתה. כאב לי לדעת שהיא אף
פעם לא תהייה איתי, שהיא תמיד תהייה איתו. ואני, אני הייתי
מוכן למות למענה. כאב לי לדעת שלה כואב. חשבתי על החיים, על
הימים החולפים, על הימים המשתנים. כל שנייה נראית כה שונה זו
מזו, כה דומה זו לזו.
ועכשיו, בפרדס, אחרי שכבר שכחתי, אחרי שכבר נזכרתי, ידעתי את
כל מה שלא רציתי לדעת.
אני אוהב לחשוב, אני רוצה לחשוב. מחשבות טובות, מחשבות רחוקות.
ואני יותר לא אחשוב. כי המחשבות הרגו אותי, כי הקנאה הרגה
אותה.