יום שישי, בסביבות תשע בערב (אחרי קבלת שבת.) התשיעי לשלישי
אלפיים ואחת.



עברתי דיי הרבה במסע הזה, אולי אפילו יותר מידי, פעם ראשונה
מתחילת המסע שנשארתי לבד לגמריי, ובגלל שאני קצת מפחדת להשאר
לבד, בשביל אולי קצת לא לחשוב, לא להתפרק, החלטתי קצת לנסות
לכתוב, למרות שזה לא מפחיד פחות...
אני יושבת, שברקע, ממש בשקט בוקע לו מאיר אריאל מתוך שתי
האוזניות+מפצל+ווקמן, מחוץ לדלת זמזומים של ילדים בני טיפשעשרה
שמנסים להתעלם לכמה שעות מהרוע שאופף פה, מהאבל, מהמוות,
מהעצב.. ושרים קצת ומצפצפים בצפצפות, גם אני מקודם ניסיתי
לעשות כך, לא כל כך הלך לי...
לא יודעת מה אעשה עם עצמי, אנסה קצת להתנתק מהמחשבות של "האני
סוחבת", אבל אני מפחדת שאם אתנתק, אולי לא אעשה, ואם אעשה,
אולי אצליח להתנתק לזמן מה, ואז אחזור שוב פעם לאותה נקודה,
ולאותו הבכי, (שנייה, הולכת לחפש אש ולהחליף צד בקסטה)   נמאס
לי לחשוב על רוע, יש פשוט יותר מידי כזה. אבל פה, פשוט זה רוע
שלא נקלט בראש, ומה שעוד יותר מעציב הוא זה שזה אנושי, זה בני
אדם... תמיד לא חבבתי במיוחד את בני האדם, כמה שזה נשמע קיצוני
ולא נחמד, כי אחרי הכל גם אני בן אדם (בת?)  אבל, לא יודעת,
אנחנו פולשים, הורסים, הורסים את כל הטבע, הטבע היפה הזה, חיות
אמנם "טפשות" (טפשות במובנים שלנו) אבל הן רק רוצות לשרוד לא
רוצות לפגוע על מנת לפגוע, אך בני האדם פוגעים על מנת לפגוע,
על מנת להרוס, אינני יודעת איך הגענו למצב הזה, איך הגענו לכל
הרוע הזה, כי אינני יכולה להסכים עם "טבע האדם רע מנעוריו", כי
אני לא חושבת שיש טבע, אז איך הגענו לזה למען השם" אוף... דרך
ללא מוצא... ג'ניס ג'ופלין שרה ברקע....   אווו... (צעקה קטנה)
מפליא אותי איך כל הדברים הגדולים האלו מתחברים אליי באופן
אישי, אל כל הבעיות הקטנות שלי, בעצם זה דיי מובן, הרי כל
הבעיות הגדולות נוצרות מהרבה בעיות "קטנות" של הפרטים בתוך
החברה, כך שזה מובן, אבל עדיין איכשהו מרגישה אשמה... שוב פעם
אגיע לאותו משפט, שאני רוצה חיבוק, רוצה כל כך להרגיש אהובה,
אוף..מה לא בסדר בעולם הזה? בעצם, אני יודעת מה דפוק, לא את כל
הדפיקויות גיליתי, אבל בטח אגלה אותם במשך חיי... כאילו,אני
מוצאת כל כך הרבה דברים שאני כן אוהבת פה, בחיים, כל הפרחים
והשמש והשירים והטיולים, והחיבוקים והנשיקות, וליטוף קל על
הלחי או על השיער, ליטוף שאומר "אני אוהב ודואג", ומצד שני
רוצה כבר כל כך לוותר על הדברים הנפלאים האלו, וללכת, פשוט
ללכת, לא יודעת, לא מוצאת את עצמי בשומקום, ונמאס לי להיות
עצובהף אבל להיות שמחה ככה סתם, בלי שום כלום, אינני רוצה, זו
תהייה שמחה רגעית, אושר רגעי, הו, האושר הרגעי המפורסם הזה, כל
כך כואב שהוא עובר, והוא עובר בין רגע, זה מדהים לפעמים...
נכון, השמש עושה כיף על הלב, אבל תמיד זה נוסטלגיה, אף פעם לא
אצליח לחבב את ההווה וזה משגע, בן אדם חייב מידי פעם לחבב את
ההווה שלו, אי אפשר להסתמך על העבר, בעצם אני חושבת שהשמש
גורמת לי הרגשת נוסטלגיה לעבר שבכלל לא חוויתי, אלא לעבר
שרציתי לחוות, מוזר, הכל מוזר, ובעצם לא מוזר, כי אני לא יכולה
לעבוד על עצמי, לשקר לעצמי מידי פעם...

פשוט רוע כזה לא נקלט בראש, לא , פשוט לא נקלט... כל כך הרבה
מוות נכנס בתוך המוות הפרטי שליף וזה כואב, ופותח חור בחזה ולא
עוזב... למה זה היה צריך לקרות לעזאזל? איך  משנים הסטוריה?
מילא הסטוריה, לפחות עתיד...איך מצליחים לחבב את ההווה? דיי,
אלך לקבלת שבת..... יין, שירים, קצת לברוח....





-עכשיו אני כותבת, בתאריך קצת אחר, קצת יותר משנה אחרי כתיבת
המונולוג הזה, התאריך הוא ה-15 ליולי 2002, השתניתי מאז
המונולוג הזה, למדתי דברים על הסביבה, על העולם על האדם,
ובעיקר על עצמי..    ואם אקצר; אפשר לחבב את ההווה, וגם לנסות
לשנות עתיד, עולם...
אני מאחלת לעצמי רק טוב, ושתמיד אדע להעמיד את עצמי במצב של
ביקורת עצמית, וביקורת על העולם, ולדעת לחבר את כל הביקורת הזו
על העולם לעולם הפנימי שלי, ואצא מתוך כל זה יותר טובה,
ושאלמד.....