יותר מכל דבר אחר, בצבא, היא היתה מפורסמת בגלל הרגליים שלה.
היא לא היתה טיפשה, ואם היה איבר שהיה מפותח אצלה במיוחד זה
בטח היה המוח, אחרי הכול היא זאת שקיבלה את הציון הכי גבוה
כמעט שאפשר לקבל בפסיכומטרי, הממוצע שלה מהבגרויות היה אחת
עשרה נקודה שתיים (שני נתונים שגיליתי רק אחרי שסיימנו את
הצבא) וחצי שנה אחרי שהתגייסה כבר קיבלה את אות החייל המצטיין
לפני הנשיא. אבל הרגליים שלה, אוך, הרגליים שלה היו כאלה יפות
שגם אם היתה מביאה לבסיס את פסלון פרס נובל לכימיה או פיזיקה
או משהו ומניחה אותו על המדף במשרד של אטיאס הרס"ר, ליד
התמונות המשותפות שלו עם שחקני הפועל באר-שבע, עדיין אף אחד לא
היה מפסיק לדבר גם על הפלא האחר, שהוא לא השכל הנפלא שאלוהים
חנן אותה בו. שהוא ה... אוך!
מי שתיאר אותה הכי נכון, לפי דעתי, היה טוראי סמסונג (שהיה לו
פלאפון כשלאף אחד עוד לא היה) במהלך טורניר שש-בש תוך שהוא
מקפיץ קוביות ומביא עוד דאבל בדרך לאליפות הבסיס: "הצבא מתחלק
לשניים." הוא הסביר לכל מי שעמד וישב סביבו. "לחיילים שחושבים
שהם יודעים הכול על החיים. אבל הכול. וככה הם גם הולכים בבסיס
עם הראש באנטנות כאילו שום דבר מסביב כבר לא יכול לחדש להם
ולחיילים שראו את הרגליים של רותי לבנטל."
גם גדי הנהג לא פספס. הוא הסיע אותה יום אחד כשלא הרגישה טוב
לחר"פ (רק הוא והיא במשאית כל הדרך לשם ומשם) ותיכף כשחזר
הכריז עליה כעל החיילת הראשונה שפגש מחיל רגליים.
לא היה צריך להיות קצין בצבא ולעבור קורסי תצפית וניתוח
מודיעיני בשביל להבין שהחיילת הזאת, עם דרגת הרב"ט, שהופיעה
בדיוק בשעה חמש לארוחות הערב וכמעט תמיד לבשה חצאיות (יום
ירוק, יום חאקי, יום ירוק, יום חאקי), היתה משהו מיוחד. 'לא
תקני' כמו שסמסונג היה אומר הרבה. גם החיילים הקטנים, שהכומתות
שלהם עוד היו בצבע קיא-של-בקו"ם, הבינו טוב מאוד שהבסיס שלהם
נותן משהו שהוא יותר ממה שהבטיחו להם איפשהו, באיזשהו מקום.
רותי לבנטל!
דותן שמיר שגר איתי בחדר היה מסיים עם המלים האלה, כל ערב, את
יום החיילות שלו ונשכב על המיטת-קומתיים. אחרי שהוא היה אומר
רותי לבנטל! הוא היה נאנח ככה, אנחה ארוכה כזאת שבסוף שלה לא
היה נשאר לו אוויר בריאות. וזה היה די משעשע, יום אחרי יום
אחרי יום, אולי בגלל שכולם ידעו שמאחורי האנחה הענקית של דותן
הסתתרה אמת לא קטנה.
זה התחיל באצבעות של הרגלים, למעשה, ובצורה שבה הן היו מונחות
בתוך הסנדלים, או על הכפכפים כשהוציאה אותן לרגע להתאוורר. סוג
של אושר שהיה ממלא את החייל הסדיר רק מפעולת הצפייה עצמה. זה
המשיך בקרסוליים החמודים שלא היו ניתנים להסבר, אבל בטח דרשו
לפחות תדריך אחד או שניים לפני כיתת חיילים, ועבר לשוקיים,
שהיו צבועים בצבע הכי יפה שהיה אפשר למצוא בצבא. ובכלל. משם
הכול התחבר דרך הברכיים במין חלקות שקטה כזאת, והגיע לשיא
בירכיים שהיו מפגן צבאי מרשים של רעננות ותעוזה שאני לא בטוח
באיזה עוד צבא בעולם אפשר למצוא כמותן.
את רוב ההזדמנויות להתרשם מהפלא בגרסה המלאה שלו רותי נתנה לנו
במשחקי הכדורגל, פעם בשבוע. היא היתה מכדררת לא רע במכנסיים
קצרים שמאחורה היה כתוב עליהן, 'לרותי! מזל טוב ליומולדת 18,
עד 669'. מין בדיחה שהחברים מהתיכון חגגו לה, בערך שנה אחת
קודם.
בלילה ההוא של חודש דצמבר, כמה דקות לפני חצות, צלצל ליד המיטה
שלי הטלפון נל"ן. רותי לבנטל התקשרה לבקש השכמה לחמש וחצי
בבוקר. היא היתה צריכה לצאת הביתה באוטובוס של שש ועשתה מה
שעשו כל אלה שרצו לנצל אותי בתור מש"ק השכמות.
כיוונתי את השעון-מעורר-רצח שגנבתי מסיטרוק השק"מיסט לחמש
עשרים וחמש, והנחתי ליד המיטה. רותי היתה ההשכמה היחידה שלי
לאותו בוקר.
דותן שמיר הגיע בחצות מהמשמרת וישר טיפס למיטה. הוא אפילו לא
עשה סיבוב במקלחת כמו שבדרך כלל היה עושה. העייפות היתה משכיבה
אותו לישון, כמו שסמסונג אמר עליו יפה פעם, אבל גם בלילות
כאלה, לא וויתר על האנחה הקבועה.
הספקתי עוד להגיד לכולם משהו על זה שמחר בבוקר אני מעיר את
רותי לבנטל. אסי מקוב שהיה החייל הכי גבוה בצבא, ועם הכי הרבה
קעקועים של ספיידרמן על הגוף (אבל פחד מעכבישים), ביקש שאעיר
גם אותו, לפני שאני יוצא, כדי שנלך ביחד להשכים אותה.
אני לא יודע אם זה היה בגלל שרותי היתה ההשכמה היחידה או בגלל
שפחדתי שאשכח להעיר גם את אסי מקוב הנפיל אבל אחרי שעה או שעה
וחצי התעוררתי. לא ידעתי כמובן שאמצע הלילה בחוץ, כי בחורף
הלילות נראו אותו דבר כמו שעות הבוקר המוקדמות ומה שאני יכול
להעריך עכשיו, מספת השיזוף שעליה אני שוכב וכותב את השורות
האלה, אי שם באיים הפולינזיים הטובים, זה שההתרגשות בלבלה לי
את המחשבות והוציאה אותי החוצה, באמצע הלילה, בנעליים קלות עם
ריץ' רץ', בדרך למגורי הבנות.
רותי לבנטל גרה בחדר שמונה יחד עם דנה גלעד, מירי רוסי, ריצ'ל
פליסקין וגילי ליבנזון. זה היה החדר הרחוק מהמקלחות, כלומר הוא
עמד בקצה המסדרון, ובשעת ערב כשהבנות היו יוצאות להתקלח, המראה
היה דומה מאוד לאחת מהתצוגות האלה שאפשר לראות היום בערוצי
האופנה. עשיתי את הדרך לחדר של רותי. זה היה הלילה שבין שבת
לראשון והבסיס היה ריק כמעט לגמרי. אף אחד לא הלך מולי על
השביל ולא היתה לי שום דרך לנחש שהשעה היא לא חמש וחצי בבוקר.

השותפות של לבנטל שנשארו בשבת הקודמת ויצאו הביתה בשבת הזאת,
השאירו פתק על הדלת: 'לרותי! סופשבוע מעולה. אוהבות מאוד, דנה,
מירי, ריצ'ל וגילי.'
פתחתי את הדלת בלי לדפוק וכמו גשש, מאלה שהיו נוחתים אצלנו
בבסיס לפעמים, מיששתי את הדרך בחושך. שם, במיטה האחרונה היא
ישנה. רותי לבנטל! "רותי!" לחשתי. היא לא זזה. "רותי! קומי!"
רותי הסתובבה על הצד. היא היתה מכוסה בשמיכה עבה שנראתה בחושך
כמו גבעת חול לציור קווי הסתערות. "חמש וחצי!" לחשתי בקול רם
ואמרתי שוב: "קומי רותי! רותי!"
רותי אמרה שהיא קמה ואמרה שאני יכול לצאת. בחושך הזה שהיא ישנה
בו, אי אפשר היה לראות כמעט כלום חוץ משמש אחת זורחת שהיא או
השותפות שלה לחדר הדביקו על הארון. יצאתי ובעייפות הבלתי נתפשת
שישבה עלי כמו שק חול על הצוואר עשיתי את הדרך לעבר הבלון.
הבלון היה אוהל בד גדול שאף אחד לא ידע בדיוק מה יש בתוכו,
וההערכה הכי טובה היתה שזה בית הקיץ של הרמטכ"ל. הסיבה שהלכתי
עד לבלון היתה להרוויח זמן בטיול שלקח חמש דקות ושבסיומו
יכולתי לחזור לחדרים שהשכמתי בהם ולבדוק מי חזר לישון, מי
עדיין לא התעורר ומי כבר קם ואפשר לצייר סימן ליד השם שלו.
מה שהיה צריך לעורר אצלי חשד היה השקט שבבלון. כשהייתי מעיר
והולך לעשות את הסיבוב, מושבת הציפורים שקיננה על הבלון כבר
נשמעה כמו ציוץ אחד גדול, אבל בלילה העייף ההוא לא שמעתי שום
ציפור ואם לא הייתי ישן כמעט לגמרי, בטח הייתי מגיע מיד למסקנה
המתבקשת, שהבוקר עדיין רחוק. מה שחשבתי לעצמי בפועל היה
בפשטות: הבוקר הזה כנראה שאין תורנות ציפורים.
כשפתחתי את הדלת של רותי לבנטל בפעם השנייה, המנורה שליד המיטה
שלה דלקה אבל רותי שכבה במיטה, ישנה. ניגשתי אל המיטה שלה,
סופר בדרך ארבע מיטות ריקות, אחת מוצעת - מישהי שמיהרה הביתה
ושכחה להסיר - ולחשתי שוב, הפעם בקול רם יותר: "רותי! חמש
וחצי!"
היא מלמלה משהו ורק בקושי זזה. לא היה לי לב לטלטל אותה חזק
יותר או לצעוק לה ממש באוזן, או להחביא שעון מעורר-רצח פועל
מתחת למיטה שלה, טריקים שרמי דמרי, מש"ק ההשכמות שקדם לי, היה
משתמש בהם בלי לחשוב פעמיים. במקום זה התיישבתי לידה, על
המיטה, כמו מלאך צבאי, לחשתי פעם ועוד פעם: רותי, רותי קומי,
ונגעתי לה חלש-חלש בכתף או ביד. חשבתי שזה רק עניין של זמן.
וצדקתי. העייפות שלי היתה כל-כך גדולה שהרשיתי לעצמי, כנראה,
להניח ראש על הקיר, רק לשנייה, עד שהיא תקום. חמש
שלושים-ושמונה או חמש שלושים-ותשע או חמש וארבעים, זה לא ממש
משנה, חשבתי לעצמי.
ומיד נרדמתי.
השלבים הבאים היו אוטומטיים ונעשו מתוך שינה מלאה. אני מתכוון
להסרת הנעליים ולהורדת המדים. דברים שהיו באים לי באופן טבעי
כשהייתי צונח על המיטה בחדר שלי, החדר הנכון. אני מתכוון גם
לכניסה מתחת לשמיכה. ללקיחת הכר כולו אלי. גם להדלקת החימום.
תחושת הזמן האמיתית חזרה אלי מיד והלילה שהיה בשיא לא גרם לי
עוד לשאול שאלות מיותרות כמו מה אני עושה בתוך מיטה נוחה,
נעימה כמו המיטה ההיא, בלילה קר של חורף.

היא העירה אותי בעדינות. אני לא יודע כמה זמן אחרי שהתעוררה
בחרה להעיר אותי. היא היתה מספיק פיקחית, לבנטל, בשביל לדעת
שמש"ק ההשכמות של הבסיס לא אמיץ מספיק כדי להיכנס לה למיטה ככה
סתם ואיכשהו חישבה בכוחות עצמה את הטעות שעשיתי. היא גם ראתה
את הפנים שלי מיד כשהתעוררתי. זאת לא היתה הפתעה שיכולתי
לזייף. אז היא אמרה: "מש"ק השכמות התבלבל לו?" ואפילו חייכה.
היא לא כעסה. היא לא אמרה לי לצאת מיד מהמיטה. היא לא סטרה לי
או בעטה אותי החוצה. היא לא גערה בי על הטעות, אפילו לא ביקשה
שאתנצל. בקול הכי שקט שלה היא רק אמרה: "מש"ק השכמות התבלבל
לו." וכמו שאמרתי, כאן, בערך, היא גם חייכה.
היה לי מוזר לגלות עד כמה אני לא לובש מדים או נעליים צבאיות.
פחדתי להרים את השמיכה הכבדה ולהציץ מתחתיה. מספר ימי המחבוש
שמקבלים על כניסה למגורי בנות ללא אישור היה זכור לי, מה שלא
זכרתי זה כמה מקבלים על 'כניסה בסופשבוע למיטת חיילת בדרגת
רב"ט, שלא בתפקיד, והתפשטות'.
אמרתי לרותי שאני מצטער ובדמיון לא הפסקתי לראות שוב ושוב את
תא המעצר ואת גושי הלוף שמוטי הטבח זורק פנימה ביום שישי בערב.
הדמיון של רותי היה רגוע יותר ואולי בגלל זה היא יכלה להזיז את
הרגליים שלה מתחת לשמיכה ולגעת בהן ברגליים שלי. אני לא מתכוון
לכפות הרגליים שלה שנגעו בכפות הרגליים שלי, אני מתכוון לזה
ש... אני מתכוון לזה שמה שהרגשתי היו הרגליים שלה כולן, לכל
האורך שלהן, חשופות מתחת לשמיכה, הולכות ומקיפות את הרגליים
שלי, מחבקות אותן.
החום של הרגליים של רותי איפשר לי לכמה רגעים להרגיש אלוהי.
הייתי מוכן להישאר ככה, בתנוחה ההיא, בלי לזוז אפילו קצת, עד
שתעלה השמש על הבוקר הראשון של האזרחות.
היא לא נישקה אותי -  רותי לבנטל. היא לא ליטפה אותי. היא לא
אמרה לי שהיא שמחה שאני אצלה במיטה. היא רק מיששה ברגליים שלה
את אלה שלי, מודעת בחוכמה שהיתה לה לגודל האגדה על הרגליים שלה
בבסיס. אני חושב שהיא עצמה רצתה לבדוק עד כמה האגדה נכונה
וכשהעבירה את הרגליים שלה על הרגליים שלי בעדינות שקטה כזאת,
בעצם רצתה לדעת מה הרגליים שלה באמת יכולות לעשות. מה נכון ומה
רק אומרים שהוא נכון. זה היה חשוב לה לדעת כמו שהיה חשוב לנו.
היא חייכה אלי ואמרה שהיא צריכה לקום עכשיו כדי לא לאחר את
האוטובוס של שש ועשרה. רותי לבנטל קמה מהמיטה ובמהירות התלבשה.
היא לא אמרה הרבה אחרי אותם רגעים מופלאים שעברתי ומיד כשסיימה
לארוז את התיק יצאה עם מברשת שיניים ומשחה למקלחת ומשם המשיכה
ישר אל מחוץ לבסיס.
עשר דקות אחר כך הייתי גם אני מחוץ לחדר. זה היה בוקר רגיל של
משמרת עבודה. יוני שהאג'האן הפרסי עבר לידי, רץ עם רובה לכיוון
הבונקר. הוא צעק משהו כמו: "למה לא הערת אותי, מנייק?" ולא
חיכה אפילו לתשובה. ירדתי אחריו לבונקר והתיישבתי בעמדה שלי,
משקיף על המחלקה שפעם, לפני שנהייתי מש"ק השכמות, הייתי חלק
ממנה ועל החיילים המנומנמים שאחד-אחד תפסו את המקומות שלהם
לקראת משמרת הבוקר.
במקום שבו רותי ישבה בדרך כלל, מתחת לעמדת האחמ"ש, נעמדה בטי
מוסנזון, הבת של מפקד היחידה. הבטתי בה כמו שמביט מי שהרגע חזר
מפעילות מבצעית שבה הרג עשרה מחבלים לפחות והציל את חייו שלו,
מין תחושת רווחה ע-צו-מה כזאת, וחשבתי משהו על החיילת הנחמדה
שעמדה במקום של רותי. משהו כמו, ככה נראים החיים כשמתעוררים
אליהם בבוקר: חיילת נחמדה. עיניים יפות. דיבור קצת מצחיק.
קליפס ירוק בשיער. בקיצור, כמו הבת של מפקד היחידה. ומה שהכי
מעניין בחיים, נתתי לעצמי להמשיך לחשוב, זה שלפעמים הם לגמרי
לא נראים כמו הם עצמם.
אני מתכוון לזה שלפעמים החיים תופסים אותך ומוליכים אותך בלילה
לחדר של רותי לבנטל ומשאירים אותך שם לישון יחד איתה על מיטת
קפיצים, עם קרש, ונותנים לך להרגיש אותה, ממש, ולנשום אותה,
מקרוב, וכל זה בלי שתכננת, בלי שחתמת על שום טופס בקשה, בלי
שהופעת לפני ועדת ערעורים, בלי שבכית לסמב"ס בחדר שלו או דפקת
על שולחן במשרד רס"ר. סתם ככה, בגלל שאתה קיים, ובגלל שדברים
טובים מוכרחים לקרות לפעמים, בכל מקום, בכל זמן, ולכל אדם.
דברים שאי אפשר לצפות אותם אבל אפשר להיות בטוחים שהם בדרך.
כמו למשל לתת שש-שש במשחק מול סמסונג ולנצח.