הוא הסתובב במכולת, איש צנום וקמוט. עצר ליד העגבניות והסתכל
עליהן בעצבות, הוא לא בחן אותן, רק בהה בהן. מכופף וכנוע הוא
הכניס לשקית שקופה מספר עגבניות. הוא עבר אל הגבינות, שתי
גבינות לבנות ושמנת נעטפו בשקית. לאיטו נגרר אל החלב, זחל אל
הלחם והתייגע בדרכו לפירות.
הוא החל להתקרב לקופה, מחטט בכל הדברים שנמצאים באגף ליד
הקופה, רק בכדי לא להיתקל במבטה של הקופאית, אך לא לקח דבר.
בידיים רועדות התקדם בתור.
"סליחה אדוני?! מה קורה לך? תפסיק לחלום! יש עוד אנשים
בתור!!!"
אדון ומפיר נראה כמתעורר מתוך חלום.
"נו, מה קורה?! תתחיל להעמיס!" הקופאית מצאה לעצמה קורבן,
אדם שניתן להעביר אליו את כל תסכוליה מהחיים.
"תזיז ת'תחת יא חתיכת בטלן!"
אדון ומפיר באופן איטי ועייף העלה את המצרכים על פס הגלילה.
"אני אקרא לשומרים! אתה מעכב את כל העולם!!!"
בהבעתו של אדון ומפיר לא ניכר כל שינוי, אם כי לחייו העלו סומק
קל, אך לא היה זה כעס. אולי עצבות, אולי אפילו התרגשות, אבל
בהחלט לא כעס.
"קפיטליסט מסריח! גמרת את כל הלחם! למה אתה לא חושב על
אחרים?"
הקופאית הבינה שלפניה עומד האדם האדיש ביותר שפגשה מימייה
והחליטה להוציא את תסכוליה באמצעות טעות בחישוב, וכך נאלץ אדון
ומפיר לשלם פי חמישה מהסכום המקורי, אך ללא חשש והתלבטות הוא
הוציא את הארנק ממעילו ושילם את הסכום הנדרש.

אדון ומפיר חזר למקום מגוריו, הוא לעולם לא יוכל לגלות לקופאית
את רחשי ליבו, את אהבתו הכנה, האמיתית והיחידה כלפיה, לנצח זהו
גורלו.