יצאתי מהמקלחת בריצה זהירה כשמגבת על גופי וידי מחזיקה את שערי
הרטוב, מנסה להרטיב כמה שפחות את הדירה. הפלאפון מצלצל ונעשה
חזק יותר ויותר בכל צלצול ואני קופצת מעל הספה ומספיקה בצלצול
האחרון לענות חסרת נשימה, מקללת את מי שהמציא את הצלצול
המתחזק.
"הלו?" אני עונה ולוקחת נשימה עמוקה.
"מי רודף אחריך?" רז שואל בלגלוג כשהוא שומע אותי מתנשמת.
"ידעתי שזה אתה!" אני עונה ומתיישבת על הספה כדי להסדיר את
נשימתי.
"ובגלל זה רצת...איזה כבוד יש לי! מה שלומך מתוקה?"
"בסדר, בדיוק יצאתי המקלחת, אנחנו נפגשים היום נכון?"
"כן בטח, התקשרתי לשאול לאן את רוצה ללכת"
"חשבתי שאולי ניפגש במסעדה הקטנה שראינו אתמול בדרך הביתה"
"טוב מתוקה, ניפגש שם" הוא אמר וסיימנו את השיחה.
רועדת מקור רצתי לחדר להתלבש, מסתכלת על הבגדים שלי וחושבת מה
ללבוש בערב. אני מניחה את השמלה האדומה על המיטה, בוחנת אותה
ומחייכת לעצמי, רז אוהב את השמלה הזאת.
השעה היתה שש וחצי בערב, התארגנתי ותכננתי לצאת בשבע בערך
לכיוון המסעדה.
לבשתי את השמלה, התאפרתי וסידרתי את השיער, הסתכלתי פעם אחרונה
במראה, די מרוצה מהתוצאה ואספתי את מפתחות המכונית שלי בדרך אל
הדלת.
הטלפון צלצל.
גידי, חבר טוב שלי היה בצידו השני של הקו, רועד ובוכה. בהלתי
נורא, אמרתי לו שאני בדרך אליו וניתקתי את הטלפון. הרמתי שוב
את השפורפרת וחייגתי לרז, הוא לא ענה. במצבים כאלה אני שונאת
את העקרונות של רז נגד פלאפונים...
רז, שחושב שפלאפון זה מיקרוגל לשכל, מתנגד בכל תוקף לקנות לו
מכשיר.
יצאתי מהדירה והחלטתי שאני אקפוץ מהר לגידי לראות שהכל בסדר
ואחרי זה אני ארוץ מהר למסעדה, אני אאחר רק בכמה דקות.
כשהגעתי לדירה של גידי נכנסתי מודאגת פנימה וחיפשתי אותו. הוא
ישב על הספה, לבוש פיז'מה ופניו אדומות.
"וואו..." הוא אמר כשראה אותי.
"תודה, הייתי בדרך לפגישה עם רז, מה קרה? הבהלת אותי?"
"למה לא אמרת לי? אל תבטלי את התוכניות שלך בגללי"
"אני לא מבטלת, אני דוחה קצת..." אמרתי והתישבתי לידו.
"עכשיו תגיד לי מה קרה" הוספתי.
גידי חייך חצי חיוך וסיפר לי על הפרידה מחברה שלו, ענבר. הוא
אהב אותה כל כך והיא החליטה שנמאס לה מקשר של שנתיים שלא מוביל
לשום מקום לדעתה.
הוא היה שבור לגמרי, לא היה מוכן לנסות לדבר איתה אפילו. אחרי
חצי שעה בערך הוא הפסיק לדבר ואמר לי לרוץ לפגוש את רז לפני
שהוא יתחיל לדאוג לי. הבטחתי לו שאני אתקשר בבוקר ורצתי אל
המכונית שלי.
רז ישב במסעדה, הסתכל על השעון שהראה את השעה שמונה וחמישה
ונראה מודאג.
נכנסתי למסעדה בריצה והוא קם והתקרב אלי.
"איפה היית? התחלתי לדאוג"
"הייתי אצל גידי, אני ממש מצטערת על האיחור" אמרתי והתחלתי
להתקרב לשולחן.
"הייתי צריך לדעת" הוא מלמל מאחורי.
"לדעת מה?"
"שאת אצל גידי, בסוף את תמיד מעדיפה את גידי, חשבתי שקבענו
שהיום זה הערב שלנו" רז לקח את המעיל שלו ויצא בכעס מהמסעדה.
יצאתי אחריו.
"רז, אל תתחיל עם זה עכשיו, הוא היה צריך אותי"
"גם אני צריך אותך"
"זה לא אותו הדבר" צעקתי אל גבו המתרחק.
"גלית, נמאס לי מזה, אני עייף ואני כבר ממש לא רעב, לילה טוב"
הוא הסתובב להלך ואני נשארתי כועסת ונטושה ליד דלת המסעדה.
רז איתי כבר שנתיים, הוא מקסים ואני יודעת שהוא אוהב אותי אבל
הקנאה שלו זה דבר בלתי אפשרי. ניסיתי להסביר לו אבל כלום לא
יצא מזה, הוא לא מוכן להבין שאני איתו ורק איתו ואני לא מוכנה
לוותר על חברים שלי בגללו.
הבנתי שעד שהוא לא ירגע, אין לנו על מה לדבר, אני אדבר איתו
מחר.
בבוקר התעוררתי מאוחר, זה היה יום שבת ואני הרשתי לעצמי לנמנם
עוד כמה דקות. שעה מאוחר יותר הרמתי את הטלפון וחייגתי לרז.
הוא לא ענה.
"רז, זאת גלית, בבקשה תענה לי! אני רוצה לדבר איתך, תבין שאין
כלום ביני ובין גידי וביני ובין אף אחד אחר, אני אוהבת אותך,
מתי תבין את זה? תתקשר אלי!" השארתי לו הודעה.
שעה מאוחר יותר השארתי לו הודעה שנייה. "רז, תפסיק להיות תינוק
ותענה לי! אני לא מתכוונת להתנצל ולהסביר את עצמי למזכירה
שלך!"
כעבור עוד חצי שעה התקשרתי פעם נוספת וקול לא מוכר ענה
לטלפון.
"היי, רז נמצא?"
"מי זאת?"
"זאת גלית, חברה שלו, מי אתה?"
"היי גלית, זה קובי, אח של רז, את זוכרת אותי?" הוא אמר בקול
חלש.
"כן בטח, מה נשמע? רז בבית?"
"גלית, רז יצא בבוקר כועס מהבית, הוא לא ישן כל הלילה ו..."
"ומתי הוא חוזר?"
"הוא כבר לא יחזור" קובי התחיל לבכות.
שתקתי, נבהלתי ולא הבנתי למה הוא בוכה או למה הוא התכוון.
"הוא נהרג בתאונת דרכים, כנראה הוא נרדם על ההגה, הודיעו לי
לפני שעתיים בערך ומאז אני כאן"
ניתקתי את הטלפון, לא יכולתי להגיד כלום.
התיישבתי על הספה ובכיתי, ידעתי שזה באשמתי, עכשיו הוא כבר לא
יחזור אלי, לא יחזור בכלל.