נגמר לי הסבא.
אני זוכר שעוד אתמול הוא שיחק איתי בגולות בחצר. הוא אמר לי
שכשהוא היה ילד במרוקו, רק העשירים היו משחקים בגולות. ועכשיו
- הוא נגמר. אימא באה לבית ספר היום בבוקר עם עיניים אדומות
וביקשה מהמחנכת רונית להוציא אותי מהכיתה. בזמן שרונית יצאה
למסדרון לדבר עם אימא, כל הילדים צעקו והתרגזו עלי, כי איך זה
שרק אני יוצא באמצע השיעור הביתה ושזה בכלל לא פייר. את האמת
אני קצת שמחתי אפילו. לא ידעתי למה אימא רוצה להוציא אותי. לא
חשבתי על כלום חוץ מעל נונה - החתולה שלנו שהייתה בהריון
והייתה צריכה להמליט כל רגע. מאוד שמחתי כי בלב בפנים ידעתי
שהיא כבר המליטה. אני רוצה שהיא תמליט גור ג'ינג'י כי כבר
הבטחתי למיכל היפה מ-ב' 3 שברגע שיהיו גורים אני אתן לה אחד,
והיא אמרה שהיא בכלל רוצה גורה כי בנים זה איכסה וכאלה. רונית
ואימא נכנסות לכיתה ולרונית לוקח כמה שניות לעשות סדר בבלגאן.
כשכולם כבר שתקו, היא אמרה "ילדים אני רוצה לספר לכם משהו
עצוב. היום בבוקר שכולכם קמתם מהמיטה מישהו אחד לא קם. מישהו
אחד נשאר לישון לכל הזמן". אחת הילדות שאלה את המורה אם היא
מתכוונת שהוא מת, והמורה עשתה כזה "כן" עם הראש. אני מכיר כבר
את רונית. כשהיא עצובה אז היא תמיד עושה כזה "כן" עם הראש. פעם
הודיעו לה באמצע השיעור שהבן של אחותה נהרג בצבא או משהו,
ואחרי זה היא עשתה כזה "כן" עם הראש איזה שבועיים. אני לא מבין
איך זה שחייל שהולך לצבא למפקד שלו, לא חוזר הביתה אחרי
שבועיים. "זיו, גש בבקשה ללוח !" המורה קראה לי בכיתה. קמתי,
עדיין חושב על השמות לכל המיליון גורים האחרים של נונה ומנסה
למצוא שם לגורה שאתן למיכל. "זיו, אימא לוקחת אותך עכשיו
הביתה" אז קצת שמחתי ואז חשבתי על השיעורים, כי בכל זאת.. אז
היא אמרה לי שלא חשוב ושאני אשלים אותם בפעם אחרת. פה כבר
הייתי מודאג. מה כבר יכול היה להיות שהיא אמרה לי להשלים אותם
בפעם אחרת ? היא אף פעם לא מוותרת על לנו על השיעורים !
בדרך החוצה אימא קנתה לי קולה אצל מאיר בקיוסק של הבית ספר.
היא תמיד נגדי כשאני שותה קולה, ופתאום היא רוצה לקנות לי.. את
האמת, קצת מוזר לי שגם אימא ואפילו רונית מתנהגות אלי כזה בשקט
ונעים. באוטו, אימא לחשה בשקט שהיום לקחו את סבא "בפעם המי
יודע כמה" לבית חולים. "למה היום ?" שאלתי והיא ענתה שכנראה
"הסרטן" שיש לסבא בבטן כנראה אמר לו שהוא קצת לא מרגיש בטוב
היום. אני תמיד חשבתי שזה מצחיק שיש לסבא חיה בבטן. הוא היה
מצביע לי על הבטן ואומר : "ששש !! תהיה בשקט ! אתה עלול להעיר
את הסרטן שלי". אומרים שכשצריך לדעת משהו, אז יודעים - אפילו
בלי רונית המורה. אני הבנתי. הסרטן של סבא כיבה לו את האור
בבטן. הרגשתי בלחיים כזה קצת מצחיק. פעם ראשונה מאז שנפלתי
לפני שלוש שנים בגן שאני מרגיש ככה. העברתי את היד שלי על
הלחיים וראיתי שרטוב לי שם. הסתכלתי על אימא ושאלתי אותה אם זה
נכון כל העסק הזה, ושזה בכלל לא מוצא חן בעיניי. היא הנהנה
בראש ואמרה לי "כן חומד". אני לא מבין איך זה שנגמר לי הסבא.
אתמול שיחקתי איתו בגולות בחצר. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.