דון לורנזו שהיה מבטא את שמו לורנזזזו ,מאריך בהגייתה של האות
עד שהייתה מתנגנת בלשונו כמו ענבים עסיסיים על לשונה של אישה.
דון לורנזזו חזר לאמלפי ,עירו ממסע השיט לעכו שבממלכת ירושלים
הצלבנית.
שנה נעדר מביתו, מזלו הטוב שעסקי המסחר פרחו ושגשגו, והוא שב
עשיר מופלג, שיכול היה לבלות את ימיו בבהייה בשחפים ממרפסת
ביתו.
שם ישבה אמיליה ,אשתו סורגת חוטי צמר וכותנה למלבושים,וחולמת
על שלשת המלאכים שפקדו את ביתה בהעדרו ואף הותירו עובר משיחי
בבטנה.
אמיליה, אישה ישרה ודוברת אמת. כמו לורנזזו, לא סיפרה לבעלה
דבר וחצי דבר על המלאכים, תהתה שמא יחשוב שרוחה מרחפת והיא
סבורה כי היא אמו לעתיד של המשיח.
ואילו לורנזזו, שאף הוא איש ישר והגון, לא ספר לאמיליה על שירת
הסירנות שהדירה שינה מעיניו,לא פחות מהתינוק בבטנה של רעייתו
שכבר פעה בבכי בלילות הארוכים והחמים של הקיץ.

אבל שירת הסירנות, הייתה חזקה ממנו.
באחד הלילות ,בעונת סוף הבציר, מאלו שהיו מוארי ירח שרק התנים
מייללים בהם על נשמתם, יצא לחצר בית היין, עם מקל עץ כבד בידו,
לגרש לכאורה שועל מסתנן, ובעצם למצוא את רוברטו, חברו, אחיו
וידידו מימים,לשפוך את נפשו.

אחרי שהשביע את רוברטו באלפי שבועות ולחשים, לשמור את סודו.
רוברטו הבטיח שישמור סוד, לא יכול היה לדעת כי כאשר יספר
למרצ'לה אהובתו, זו תגלה את אוזנה של קונסצנטה אחותה, שתספר
לפביו בעלה,שיספר למיכאלו חברו הטוב..כל אלו לא ידע כלל
לורנזזו ,כאשר סיפר את סודו.

"אז, בדרכי  חזרה מעכו,מהנמל הפיזאנטי, בים האמצעי , באחד
הלילות עגנה הספינה על חופו של אי.היה זה ליל ירח מלא, ידעתי
כי אסור לצאת בלילות ירח מלאים אל סיפון האוניה ,ובוודאי לא
לאחר שלגמתי כמות לא מבוטלת של יין.
אבל היות והספינה עגנה על החוף ורק בריכות רדודות היו בינה
ובין החול הרך, הרשתי לעצמי  לנשום אוויר שאינו האוויר הדחוס
של קיטונו.
ואז שמעתי  שירה.
שירתן של נשים,
הטיתי  אוזני לשמוע בדממה והשירה חלשה , אך ברורה.
אימצתי  עיני לראות בחשיכה.

שלש נימפות, מחצית גופן העליון מחוץ למים הרדודים. שלוש נשים
יפות. שרות בקולות ערבים, האחת שיערה חלק וצהוב, כמו הייתה
ילידת כובש ויקינגי קדום. השנייה, שיערה תלתלי נחושת בוהקים
גולשים אל כתפיה, ותלתל אחד שובב לופף את שדה. והשלישית, חומת
שיער,כצבע הערמונים המתפצחים באש המדורה,  ועיניה גדולות
,פקוחות ומביטות בו.
שלוש נשים ממעמקי הים, שפשפתי  את עיני,שמא הוזה, שמא היין
הקלוקל ששתתי  קודם ומדיר שינה מעיני, משבש את רוחי?
אבל לא.
שלוש נשים
כתפיים, זרועות, צווארים ארוכים. פה אחד גדול ותאוותני, פה אחר
קטן והשלישי כמו דובדבן.
שדיים,  בהירים, וכהים, קטנים אגסים, ואחרים שופעים פוריות.
קפצתי  אל הבריכה ,זו מציעה לו לטעום תאנה פשוקת שפתיים, ואחרת
דובדבנים על לשונה , שוכב במים הרדודים החמימים, שלוש נימפות
איתו ועליו וסביבו. מנשקות זו את זו, מתלטפות, שד חמים אחד
מולי , ואחר נמחץ על כתפי , זו נושקת לי  ממעל, וזו מתחת.
חשבתי שאם אני מת כבר, כנראה שמצוות שעשיתי  כל ימי הובילו
אותי אל גן עדן זה.
ושכחתי  את ביתי , את אמיליה הממתינה , את אבי המבוגר,  ואת
כרמיו המחכים לבציר, ורק כול כולי שוקע בבריכת התענוגות של
הנימפות."

כדרכם של גברים, להמעיט במילים, ולהפריז בדמיונות, הפסיק כאן
לורנזזזו את סיפורו, ונתן לרוברטו את המשך ההרהור על מה
שאירע.

אבל לקוראים הסבלניים , המאמינים כי האמת, עדיפה על כל שקר
ובדיה, רק לכם החושקים באמת הטהורה אוכל לספר, ובתנאי שלא
תספרו לאמיליה .
בבוקר המחרת מצא אותו נער הסיפון, שקוע בשלולית רדודה ובוצית,
ליד הספינה העוגנת. פיו מלא תמרים, אורז וצנוברים, גופו מהודק
בקיסמים, ורק טוקסידו מכסה את מבושיו.

ואמיליה, ילדה אחרי שלשה חדשים את המשיח השני בתולדות הנצרות.
אבל זה ספור אחר לחלוטין, ואוכל לספר אותו רק בתנאי שלא תספרו
ללורנזזוו.