בא לי לכתוב.
אז החלטתי לכתוב. סתם ככה, בלי שום סיבה מיוחדת וללא נושא
מסויים שיעיק על לבי עד כדי כך שאני ארצה כבר רק להקיא אותו
מהמערכת.
חשבתי לכתוב על השמש, אבל עכשיו לילה.
אז חשבתי אולי לכתוב על החיים, אבל זה נושא שכוסה כבר מכל
כיוון אפשרי.
חשבתי אולי לכתוב על הכוכבים, אבל מילים אף פעם לא יצליחו לתאר
עד כמה שהם יפים.
חשבתי לכתוב על המוות, אבל זה מדכא מדי.
חשבתי לכתוב על המוזיקה, אבל היא מדברת בעד עצמה.
אפילו חשבתי לכתוב על השקט, אבל אי אפשר לתאר שקט.
אז החלטתי לא לכתוב על כלום, ולהרגיש את הכלום, כמה זה נפלא
שיש לפעמים קצת כלום בחיים, שלא יהיה לך אף נושא מעיק על הלב
ובאמת להרגיש את השלווה הכ"כ נדירה הזאת. שלווה. שלווה זה דבר
כ"כ נפלא וכ"כ נדיר עד שלעיתים אני תוהה איך בכלל משיגים רגעים
כאלה.
אז כנראה שלא משיגים אותם. כנראה שהם פשוט באים אליך משומקום,
מתגנבים מהצללים שלהם, מתיישבים לך על הפינה של הלב יחד עם
המוזיקה, ופשוט שולחים אותך למקום קצת אחר, מקום של שקט ושל
רוגע שהוא רק שלך. עכשיו 4:06 בבוקר, ואני מרגישה כלום.
מרגישה שלווה. |