[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אלון קלייב
/
דלתות אוטומטיות

זהו, נכנסתי לאוטובוס.
אף לא הבנתי את המהות של הנסיעה, הלוך-וחזור, אתה נכנס לדלת
אוטומטית שיכולה להסגר עליך כל רגע, ולמחוץ לך את הצורה, החמצן
יכול להפסיק להגיע למוח ואתה מוצא את עצמך מת סגור כמו טוסט
בדלת של אוטובוס עירוני. לא שזה מספיק אחר צריך לעבור בתוך
מבוכים עם עמודים בתוכם, כאשר אתה שומע לחשושים מכל עבר מכל
צללית מכל דבר שמתיימר להיות נראה לעין.
ואז אתה נכנס למעוז החרא של החיים שלך , לאיפה שהכל מתנקז-
אתה.
יש משהו סוריאליסטי בנסיעה באוטובוס ,אחרי כל יום שעובר עליך
אתה איכשהוא נרגע - עובר רגיעה נפשית.
כאשר אתה מביט בדמויות מוזרות מבעד לחלון, מרגיש את הרוח,
ומקשיב למוסיקת טראש חביבה שגורמת לך לחייך.

אני תמיד מחייך אבל לא ממשהו שנובע באמת, בד"כ אנחנו לא
מחייכים
באמת, החיוך הוא בעצם מן חומת מגן שכזו, כדי שלא יראו מה עומד
מאחוריך.

לא הפריע לי בדרך כלל שייראו מה נמצא מאחורי עד יום מסויים
כשהדמות הזו הופיעה, אבל משום מה הדמות הזו לא נראתה לי כדמות,
כרהיט, היא נראתה לי כבן אדם, מה שאני לא רואה לעיתים קרובות,
כולם נראים לי כחפצים רהיטים ,עצמים.
אבל הדמות הזו נראתה כבן אדם, לא פחות ולא יותר, הרגשתי
מוזר ממש מוזר, הרגשתי...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
פיסטוקים לא
צומחים על
העצים. או שזה
כסף? נו טוב, אי
אפשר לקנות
פולני עם בורקס.


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/7/02 20:06
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלון קלייב

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה