שורשים אפורים הם לא בהכרח סימן לזיקנה שבפתח, גם לא תפוח זהב
עם תכונות של ריקבון מתקדם. כמו שנותרים מאמינים, חלוק עם שתי
עיניים בוערוות מתהלך עם חרמש, מתדפק על דלתות של אנשים
אקראיים לכאורה וסליל נייר של חשבוניות נפש בכיסו. מס הכנסה של
הנשמות. מכנס את החשבוניות בסוף הדרך, בלי החזרי נסיעות.
חלומות על תפוחים רקובים ורכבות הרים בלי שלבים, שהקרון שלך
נופל מהן במהירות לתוך תהום חסרת תחתית, הם לא סימפטום לבואו
של המוות, רק של הפחד ממנו. פחד שהוא חרדה. והמוות מצליח לחדור
לך לתודעה גם בשעה שאתה הכי שמח; עמוק בפנים אתה בעצם יודע
שמהרגע שנולדת, החיים שלך מתחילים להיגמר. אז אתה זורק אותם
לפני שהמוות מגיע אליך.
מלאך שחור לא יכניע אותך, אתה ניצב מולו, מכין את החרמש הפרטי
שלך, את המגל, את החבל. אתה תראה לו מה זה לנסות להפריע לך
לישון. אותך לא ישלח לגן-עדן, כי אין דבר כזה. גם לא גיהנום.
אתה כל כך בטוח עד שאתה מגייס חברים שיראו שאתה צודק. "פשוט
מפסיקים להתקיים", אתה אומר, "בלי הרבה פילוסופיות
אוריינטליטיות שעובדות חזק על הצד האמוציונלי". חוץ מזה, גן
העדן שבילך זה מה שיש לאישה בין הרגליים. אם תגיע לשם, אתה
יודע שסיימת את החיים יפה.
מלאכים לבנים הם לא סימן שמתת. יש את הדודות של האגודה למען
החייל: מחלקות סנדביצ'ים בצמתים מרכזיים. אז מה, כל חייל שלקח
מהן כריך עם טונה או חביתה הוא בחזקת מת? הצחקתם אותו. הוא
מצפצף על המוות ועל הלילות הלבנים שמלאכים שחורים מהלכים בהם
מדלת לדלת. הוא בטוח באלף אחוז שדודות לבנות לא יחשבו אפילו
לגנוב לו את הנשמה.
"קונה סנדביץ' עם פסטרמה בקיוסק שממול, כי לא נעים לי לפגוש את
הדודות ולהגיד להן שאני חושב עליהן דברים גסים. ככה אני, לא
יכול לשתוק. לועס בביסים גדולים, בולע את מה שנשאר. התחנה של
הדודות מתעופפת באוויר. הרבה אש, הרבה רעש. אני מחזיק בבית
הבליעה כדור, מכוון לעבר איש מלוכלך בדם. רואים עליו שהוא
המחבל. הרגתי אותו. יריתי עוד אחד כדי להיות בטוח שימות.
שורשים אפורים לא עושים דברים כאלה, הם לא מפחידים אותי
בכלל... אבל מלאכים שחורים כן". |