לפעמים אני רוצה להיות כל הסרטים שמעולם לא הוסרטו, אבל רוב
הפעמים אני מעדיפה להיות סרט בשחור לבן.
אני רוצה שתנשק אותי ברכות, בדיוק אחרי ריב סוער, ואחרי
שהדלקתי סיגריה בפומית ארוכה בשמלת האלמנה השחורה הצמודה שלי.
המשחק שלי יהיה מוגזם ותיאטרלי, השפתיים שלי יזוזו אבל לא תשמע
דבר, אולי תבין אם תקרא את הכתוביות אחר כך.
אני רוצה להיות מורכבת משני צבעים, בלי פגמים, עם נברשות
קריסטל בסלון וכוסות וויסקי מנצנצות, מוכיחות את טיב המשקה
שבתוכם.
תן לי להיות רק לזמן מדוד, סרט ישן.
אתה יכול לספור את הדקות בשעון הכיס הכסוף שלך, ואפילו כמה
דקות יספיקו, תשלוף סיגריה עבה מתוך קופסא כסופה, תדבר
בהתרגשות, אפילו נראה את זה במבטך המיוסר.
ותאהב אותי בדיוק כמו שם, חזק, מוגזם.
אל תוסיף לנו צבעים, אל תגביר את הקולות הלא קיימים שלנו, אל
תוסיף לנו מילים, תשאיר אותי ככה, בשחור לבן.

לפעמים אני רוצה להיות כל הסרטים, בלי צבעים, עם צבעים, תשימו
אותי גם בקומדיות, אני אתמודד.
אבל תנו לי חמש דקות, אפילו פחות בסרט שחור לבן, אחד ישן
באמת.
שם כולם מאושרים, יפים, אולי זה מדבק.
תנו לי לברוח מהעולם האפור הזה רק לכמה דקות, לאשליה בצבעי
פלסטיק זוהרים,
בלי מילים, בלי קולות,
אני, אתה, ושקר בצבעי שחור ולבן.