אארנידל..

"אתה מה?"  לעס ג'יימס אל ג'וניור מעל הפוקאצ'ה שמריאן בישלה
במיוחד.
"אני רוצה להיות רופא, דדי." אמר ג'וניור בסבלנות.
ג'יימס נאנח. איפה שהוא בפנים הוא ידע שיום אחד זה יבוא, יום
אחד הוא יצטרך להסביר לג'וניור למה הוא לא כמו כולם, ומה, זה
הרי ברור שהילד יירש אותו יום אחד. ג'יימס נאנח שנית. הוא ניקה
את פניו במפית בד שמריאן זרקה לו בתחילת הארוחה, וזרק מבט אל
השעון. הוא הבטיח לג'אניס, ג'אניס בעלת הצחוק הרעשני, שתמיד
לובשת בגדים טיפה יותר מדי חושפניים ושמה טיפה יותר מדי אודם,
הוא הבטיח שיפגוש אותה בעשר, ועכשיו רבע לתשע, והם לא הגיעו
ללזניה בכלל.
"לוק, ג'וניור," אומר ג'יימס בקול חסר סבלנות, "ככה זה בחיים.
יש אנשים שהופכים להיות רופאים ויש אנשים שיורשים את אבא שלהם
בתור ראש המשפחה ומרוויחים הרבה כסף. אתה יודע כמה מרוויח
רופא?"
"איי דונט קר, דדי," אומר ג'וניור. "איי וואנה בי א רופא,
לעזור לאנשים."
"ליסטן טו מי ורי ורי קרפולי, ג'וניור," אומר ג'יימס, הוא
מתחיל להתעצבן קצת. "אין לי כוח לכל הקרפ שלך. מיי סון איזנוט
גוינג טו בי סום סורט אוף רופא עלוב מזדיין, דו יו היר מי? אתה
הולך להיות דון, והעניין סגור. וג'יזס קרייסט, מריאן, יש ריח
של שריפה, את לא רוצה לבדוק את התנור או משהו? ואתה תראה,
ג'וניור, זה יעבור לך, בנות אוהבות בנים עם כסף."
"אבל לא קונים אהבה." יבב ג'וניור.
"אני לא כל כך בטוח." מלמל ג'יימס מתחת לשפה עליונה מגולחת
למשעי. הוא מטה את ראשו ומביט בילד. הוא גדל כשלא שם לב. הוא
די דומה לו, אם לומר את האמת. ומה זה שם, מעל השפתיים? הוא
צריך להתגלח, הילד, וג'יימס נאנח שוב.
מריאן מביאה לזניה חמה מדי לשולחן. היא מזיעה. ג'יימס סוקר
אותה בבחילה קלה, יודע שהלילה יריבו שוב, ומייק אובר סקס, והוא
תופס את עצמו נגעל ממנה לשנייה אחת, לפני שהוא גוער בעצמו.
הלזניה מריחה טוב.
מייקי מתבכיין, הוא רצה פיצה לארוחת ערב. ג'יימס כבר לא שם.
פעם, הוא נזכר, פעם הוא שנא את אבא. אבא שאף פעם לא היה שם
באמת, תמיד שואב לזניה ומדבר עם החברים הגדולים שלו, החברים
שדיברו עם ג'יימס גסויות עד שאבא התעצבן ואמר שלא יכניסו לילד
שטויות לראש בקול קצת רם מדי, אבא שהסריח תמיד מריח של אישה
אחרת. פעם הוא רצה להיות...
ג'יימס מתאמץ לשנייה, מה היה הג'וב ההוא? פוטובול פלייר? אולי,
המאמן בתיכון אהב אותו נורא. עורך דין הוא רצה להיות, הוא
נזכר, להגן על כל החלשים. פעם הוא ידע שהוא יהיה אבא טוב יותר.
פעם הוא האמין שזה יקרה.
מריאן צחקה עם לורן, צחוק גס וחסר חן. ג'יימס הביט בה. היא
הייתה יפה פעם, לאן זה הלך?  פעם היא עשתה לו את זה. היום היא
עוד אישה מבוגרת, מתבגרת מהר מדי, ויש לה קמטים, והיא פעם
הבטיחה לו שלעולם לא תמות כל עוד הוא לא יבטיח להספיד אותה,
והוא אף פעם לא הבטיח. אולי זה הזמן להבטיח, לפניי שימצא מישהי
טובה באמת.
לוק אט יורסלף, הוא אומר לעצמו לדקה, חש נזוף בידי מחשבותיו.
רוצה להיפטר מאישתך, ומה שי לך מהילדים? מייקל חייב לרזות קצת,
אבל לורן, וואט א וונדרפול גירל. ולמה שלא תיתן לג'וניור להיות
רופא, בעצם?
כי אני לא עוד איזה עורך דין מזדיין, זה למה, הוא עונה לעצמו
בעצבים, וג'וניור יהיה דון. והעניין סגור.
הלזניה מסתיימת, סוף כל סוף, וג'יימס עולה לחדר השינה. מריאן
בפיג'מה שואלת לאן הוא הולך. הוא מקלל אותה בלבו, על כך שכבר
הפסיקה לשאול אם זה דחוף, ולמה דווקא בלילה, ולמה הוא לבוש כל
כך יפה, וממתי שמים אפטר שייב לפגישת עבודה.
ג'אניס לעסה מסטיק ענק וכתום. היא לבשה חצאית מיקרו מיני
זעירה, וחולצה צמודה, ארוכת מחשוף. היא ישבה לידו ושתקה,
מסלסלת את הגומי המתוק על אצבעה.
"וור אר ווי גוינג טו, ג'ימי?" היא שאלה אחרי חצי שעה של נסיעה
ככה.
"ג'יימס שוקל מה לענות. אין מקום מסויים שהוא רוצה להגיע אליו,
והפנייה לבאנג באנג, המועדון של הבן דוד שלו, תשמיד עושה להן
את זה כל כך מהר וכל כך טוב, כבר ממזמן מאחוריהם.
"אייל טייק יו וור אני הייתי רגיל ללכת, כשהייתי יותר צעיר."
הוא מחליט. עכשיו רק צריך להחליט איזה מאלף המקומות שהמילים
מעלות בראשו יתאים.
ג'אניס צוחקת צחוק צבוע, מסולסל ושרוף לפחות כמו שערה. "יו אר
סוו יינג, ג'יימי, ווי, אם היית צעיר יותר...לאין תיקח אותי,
ללונה פארק?" והיא מתמוגגת מהבדיחה העבשה של עצמה, באותו צחוק
מזויף, מזויף כמו האנחות שתשמיע כשיהיה בתוכה. היא שולחת לו
נשיקה באוויר, והוא מזהה תליון של הבתולה הקדושה על צווארה,
תליון שלוכד את עינו ולא משחרר אותה, עד שהוא מכריח את עצמו
לחשוב על משהו אחר כדי להסתכל על נחש האספלט שלפניו. הוא כבר
ראה תליון כזה, אצל אחת הנשים שלו, כמובן, אחת הראשונות שבהם,
אולי הייתה זו דיינה? או ג'ניפר? או מריסה?
ג'אניס ניסתה לפתח שיחה, והם הגיעו לשלושה רמזורים אדומים
ברצף, ורצף של שמות מימי קיץ רחוקים חלף דרך ראשו, מהדהד
במהירות ונמוג כעבור שניה או שתיים, מזכיר נשים יפות, רזות,
מלאות, מכוערות- מזכיר נשים שלידן מסומן וי, וג'יימס הולך
לאיבוד בתוך הגרנד קניון של הנשים שלו, מחפש בקדחתנות אחרי אחת
עם תליון עד שלפתע-

היא עמדה בכניסה לדיינר של אימא שלה, הוא נזכר, לבושה בשמלת
כותנה דקה ובהירה, ועישנה סיגריות בשרשרת. היא לבשה סנדלים
פרחוניים כחולים, והשיער שלה התעופף ברוח. מבעד למחשוף השמלה
בהק תליון כסוף, תליון של מריה. וככה היא נראתה, תמימה ומפתה,
יפה מספיק בשביל שאלוהים יתאהב בה, בתולה מספיק בשביל ללדת לו
בן. ובאותו רגע, בשנייה ההיא שהביט בה מהצד, בדרכו לעוד קוקה
קולה פור דה רוד, הוא ידע שמה שטוב לאלוהים טוב מספיק גם
בשבילו, ובהבזק חד הוא ראה לפניו בית מטופח עם וולבו ומרסדס
לעבודה בחנייה, סן פלוורז ודייזיס בחצר, שני בנים וילדה,
הנסיכה הקטנה שלו, ועבודה שקצת מביישת את הילדים, אבל כסף
שמכסה על הכל, ולזניה לארוחת ערב. דה אול אמריקן פמילי...

-"ג'יימס?? ג'יימס!" קטעה ג'אניס בכעס את חוט מחשבותיו. "וור
אר יו?"
"הא?" אמר ג'יימס, כועס על קטיעת הרגע.
"איי ווז ג'סט מספרת לך את הסיפור המצחיק על דודי אנתוני
והבירה הדיאטטית שלו. ליסטן נאו.."
ג'יימס עצר את המכונית ופתח את הדלת של ג'אניס. היא ירדה,
ונתנה לו מין מבט מלא תימהון כזה.
"ליסטן, ג'אניס," אמר ג'יימס במין טון של אדם לא מיומן בברייק
אפ קראפ, "זה בחיים לא היה עובד ביננו, יו נואו ד'את.
וחוצמזה," הוסיף, רואה איך היותר מדי מסקרה שלה מתחילה לנזול,
"איף טו בי פייר פור יו, יש לי איזה אחת שאני די מחבב."
ג'אניס לקחה את המעיל שלה במשיכת אף נזעמת, והתחילה לקרטע על
העקבים הגבוהים מדי שלה לכיוון ניו ג'רזי.
"אתה מוכן רק להגיד לי," היא זעקה אחרי גבו הרחב כשנכנס לג'יפ,
"וואטס הר פאקינג ניים??"
"קוראים לה מרי." מלמל ג'יימס. "מריאן."

הערת המחברת: העלאת הסיפור הנ"ל לבמה היא סגירת מעגל בשבילי,
סגירה של מעגל שהתחיל בהתאכזרות שלו אליי ונגמר בהתאכזרות שלי
אליו. אני מצטערת, כוכב יקר שלי, המגן על חלשים, אם פגעתי בך.
אארנידל, זיכרונך שוכן בלב כל חסרי התקווה