ספר איוב, ככל ספר פילוסופיה, אינו נטול סתירות, הגדרות שנויות
במחלוקת ואקסיומות שאין על הקורא הכרח לקבלן. כספר משלי, המטיף
לחכמה האינסופית אליה יכול האדם להגיע לכאורה, וכספר קהלת
המקדש את ערכי הנהנתנות, ספר איוב אינו משתלב מבחינה פילוסופית
כוללת עם ספרי המקרא האחרים בכלל ואף לא עם ספרי החכמה בפרט.
ספר איוב עוסק בקונפליקט שבין האדם לבוראו, ביכולת האנושית
להתעלות מעל כבלי המוסכמות ולנהל סיג ושיח על יכולתו, מוסריותו
והכרחיותו של האל; אולם הוא עוסק גם בשאלה העומדת בפני כל אדם
חושב - מהי תכלית מעשיו ומדוע פועל כך או אחרת.
שעה שאין מחבר הספר נוקט עמדה ומצדיק את אחד הצדדים, הצגת
סיפור המסגרת כמוה כהודאה בצדקתו וצדיקותו של איוב, לכל הפחות
לעומת רעיו. איוב "הואשם" בהיותו משל ("איוב לא היה ולא נברא
אלא משל היה") לא רק עקב הצרות שניחתו עליו (וההכרח בצידוק האל
הנובע מכך); אלא בעיקר עקב היות התנהגותו מופת בלתי-אנושי
כמעט. צדיקותו לפני האסונות ואדיקותו לאחריהם, ההאשמה העקבית
שלו את עצמו והדרישה היחידה מן הבורא - להמיתו! - נדמים
בלתי-אפשריים בעליל. אלא שעקב מעשיו של איוב המסמאים את עיני
הקורא הביקורתי, אובדות מחשבותיו והגותו המהפכניים בתוך בליל
פרקי הספר המסודר בצורת רב-שיח ענק שלא התחקינו אחר כל
עיקוליו.
אין איוב הכופר בסמכות האלוהית מוצג לעיני הקורא שאינו טורח
לקרוא בין שורות הספר. הקונספציה הסטנדרטית משתלטת על מוח
הקורא ולא מאפשרת לו להניח שאיוב דוחה מכל וכל - לא את קיומו
של אלוהים, כי אם את זכותו המוסרית להתקיים. במעניו, מסיר איוב
את הקרקע תחת אחיזתו המוסרית של האל בעולם, ומצביע על כך
שהמוסר חיצוני ועליון אפילו לאלוהים, שמוכרח להיות כפוף
לחוקיו. השקפה זו, הגורסת שבני אדם ולא אלים הם היוצקים משמעות
ומוסר לעולמנו, אין לה אח ורע בספרות המקראית.

לעניין הביקורת העקרונית והנוקבת כל כך של איוב תיתכנה שתי
תשובות מהותיות הנבדלות בעיקרן. הן מיוצגות היטב על ידי
החוקרים יוסף צמודי ועדי צמח. בקצרה, יוסף צמודי מצביע על כך
שהאל תולה באדם את תקוותיו לתיקון העולם ואינו עושה מלאכה זו
בעצמו. עדי צמח, לעומתו, מחייב נוכחות רבב מוסרי באל אולם טוען
שהלה אינו מחויב לפעול על פי קריטריונים של מוסר כי אם על פי
קריטריונים של אסתטיקה. רק במקום בו מצטלבות הסקלה האסתטית
והסקלה המוסרית (הזרה לאל), ייתכן מעשה אלוהים שהוא מוסרי, על
דרך המקרה.
שתי תיאוריות אלה אינן באות להוות תשובה לאיוב. מחאתו של איוב
היא כנגד תפיסת הגמול הקלאסית, והיא באה להצביע על העדר תכלית
ו"הגיון" בעולמנו זה. איוב מאמין במוות כפתרון קל וקצר ביותר,
ומביא לידי ביטוי רעיון אשר ימצא לו הד מאוחר יותר בספר קהלת
("ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים" וגו' - קהלת ד' ב -
ג), אם כי יש בספר זה גם סתירתו המוחלטת. כפירה זו בייעודו של
האדם על פי ספר בראשית ובאמונה באדם אליה מטיף המקרא בכלל
מהווה מהפכה תודעתית.
דרישתו של איוב היא לאלוהים הגיוני ושקול, רציונאלי ולא
כפוי-טובה; הוא מצפה מן האל להיות מופת הצדיקות ולנהוג יותר
מכולם על פי החוקים שיצר, וקל וחומר אם לא יצר אותם בעצמו.
באסונות הניחתים עליו יכול איוב לראות שתי אפשרויות - לדחות את
קיומו של האל כליל או להאשימו בהעדר מוסריות. שעה שהאפשרות
הראשונה היתה בוודאי מביאה לגניזת הספר, השניה רוממה אותו
להיות למופת ספרות החכמה המקראית.
הערך החשוב ביותר הבא לידי ביטוי בספר איוב ואשר אין עליו
מחלוקת הוא הציניות והסקפטיות - אי-קבלה של מאורעות, אקסיומות
או כל דבר אחר - כמובנים מאליהם. הספר דוחה את האמונה כי מעשי
בני אדם יכולים להיות משוללי כל אינטרס אישי, במיוחד כאשר נסב
העניין סביב דברים החשובים להם באמת.
ערעורו של איוב על הסמכות האלוהית, שהיא עיקר האמונה הדתית
במקרא, מהווה אומץ לב ויושר פנימי ואינטלקטואלי חסרי תקדים.
למרבה הצער ולמרות הכבוד והיראה למעמדו של אלוהים, ניכר שהוא
(כמוצג במקרא) טרם השכיל להפנים יושר זה. כל-יכול אין פירושו
שרשאי לעשות הכל! - היא טענתו העיקרית של איוב כלפי אלוהים
הנותרת בלא מענה.