מאז שאני  זוכרת את עצמי, אני זוכרת את גל.  בזכרוני גל ואני
היינו ברירת מחדל, לא היה גל ללא ולרי ולא הייתה ולרי ללא גל,
גל היה בגן , גל היה אחרי הגן  וכילדים לפעמים אפילו ישנו
באותה מיטה . ככה  עברו להם שבע משנות ילדותי,
גל היה החברה הכי טובה שלי, גל אפילו הסכים לשחק איתי בבובות
הוא לעולם לא התביש, הוא היה ילד מורד.
ילד מורד שהתחבר עם ילדה בהירה ומופנמת. פעמים  אחרי  שחרשנו
על החצרות, על מגלשות הקרח ועל המגרשים מכוסי  שלגי החורף של
מוסקווה היינו חוזרים לבית שלי וצעדו הראשון של גל היה לטפס על
אדן החלון בחדרי , הוא פרש את ידיו לצדדים וכיוון את ראשו כלפי
מטה כל הדרך מהקומה השביעית. הייתי קופצת על המיטה וצוחקת יחד
אתו,  דמינתי אותו כפיה כאיזה גבור על  מהסיפורים של לפני
השינה שעפים דרך החלון ומפזרים חלומות טובים.
אחרי שבע שנים כל עולם הילדות שלי השתנה, כל הגבורים התנפצו.
הורי אספו את כל מה שהיה קרוב ומוכר לי  לתוך תיקים ועוד
תיקים. לא הבנתי מה זה ישראל, לא הבנתי כמה רחוק זה ולא ידעתי
שלעולם לא אחזור לחדר שנותר ריק, לבית של סבא ולגל.... ..בכיתי
כשעזבתי את גל אפילו שעוד לא הבנתי  את משמעות העזיבה, לא
ידעתי מה זה "לתמיד"  . בגיל שבע הייתי עוד ילדה יחידה  ילדה
שגדלה בחממה  באוירה מאושרת וחסרת דאגות . העזיבה סמלה בישבילי
התנפצות כלשהי שלא ידעתי להבין עוד. לא היו לי בעיות ללמוד את
השפה החדשה, לא הייתה לי אף בעיה להשתלב במקום החדש  וגם קבלתי
מכתבים מגל . כל התהליך היה לי זר וקבלתי אותו כמו משחק ,
הבעיה היחידה הייתה שהמשפחה שלי התחילה להתפרק, החממה שלי
נמוגה עת עת. כשהבטן של אמא תפחה התחילו הבעיות, הכעס והצער
בעיני ההורים. באמת שלא רציתי להיות שם, חשבתי שזה איכשהו
בגללי ורק רציתי לחזור חזרה ..הביתה.
כמעט שנה עד סוף מלחמת המפרץ והכל כבר נשכח בזכרון של הילדה
הקטנה והשברירית שהייתי. גל הוחלף באנה, נולד לי  אח קטן  ואבי
...אבי עזב, לא הבנתי גם למה אבא עזב רק זכרתי שהוא היה עצוב
וכועס עד היום שבו הוא לבש חולצה לבנה, לקח תיק יד לא גדול
ועזב.
למרות הכל , כל השינויים , כל האחריות שהיתי חייבת
לקבל...הייתה לי ילדות מאושרת עם הרבה חברים, הרבה  התרצצויות
בחצרות וגניבות תפוזים מהפרדס השכן. עם הזמן אבא חזר , גם גל
נשכח. היו תקופות לא קלות בהן גם הרבה מחברי הראשוניים עזבו
ונשארנו מעטים נגד הילדים הישראלים. כן עד גיל שנים-עשרה העולם
התחלק אצלי לשניים אני וחבריי והילדים האחרים בכתה, הילדים
שדאגו לזרוק מלה  גסה  או הערה גזענית בכל מקום אפשרי, הילדים
לא רצו לקבל אותי ואני  , אני כלכך רציתי להבין למה זה הכאיב
והשאיר איזשהו פצע שמפחיד אותי עד היום. חזרתי עוד למוסקווה
והיא נראתה לי  עיר יפיפיה וזרה כזו שלא זכרתי כלל וגם לא
יחסתי לשום דבר משמעות, לא למקום ולא לגל שבעצמו נראה לי כמו
איזה בחור זר . הפחידו אותי אותם רגעים בהם לא הרגשתי שייכת
לשם ולא התקבלתי כשייכת כאן , גם זה הכל עבר, הכל עבר, רק
צלקות צלקות, נסתרות בוכות שלמדו למרוד מפחידות אותי תמיד.