מה נתאהב? שאלתי אותו. זה היה במקום ובזמן, זה היה לפני וגם
אחרי, זה היה נכון פיזיקלית. גנבתי לו כמה שעות מהחיים, הוא
החזיר לי באותה המטבע, ויצא את החדר ללא הצהרות, בלי משפטי
סיכום. אז שאלתי אותו, נתאהב? נחזור אל החדר האפל של הזוגיות
הכובלת את הילד של העתיד לבגרות חומרנית, שיורקת בציניות על
האידיאלים של החופש, שמחסלת את ההרגשה ומצמיחה במקומה בנייני
שעמום?
נפלתי אל המלכודת שלו. זה מה שהוא רצה לשמוע אחרי הכל, להקשיב
איך הרוכסן נרכס על הכנפיים שלו, איך שיני שורקות על צווארו
העדין. חידדתי את השיניים עד כאב, נשים הן כאלה, חתוליות,
במיוחד כשהן ביחד מול קומץ של טטוסטרון מריח מזיעה גברית.
חמקתי בעזרת תשע הנשמות שלי מהמחסום שהקים, אבל הנחתי אותו
מתפתל עם השאלה מול רגליי, גונב עוד מחשבה משל עצמו, לפני
כניסתו לכלוב.
מה? שאלתי, מפחד? לגלגתי בנשיות המתחברת שלי על הגבריות
הילדותית שלו, החופשית אך גם הרוטטת מפחד מול אלקטרה הנצחית
שלו. אני, אדיפוס שלי גמר כבר את הסטאז' על נפשי המצולקת
והסתלק, משאיר אותי עם כתבים ישנים. אני כבר למדתי את שיעורי
החברה, סיימתי בציון עובר.
השארתי אותו בחדר שלו, יצאתי עם משפטי מפתח לנערות הגו גו שלי,
ששרות לי במקהלה את השירים הנכונים, גם בשעות הקטנות של הלילה.
שרו לי, זימרתי להם על בימת התיאטרון הקהילתי שלנו, גמרנו את
הערב עם מחשבות התאבדותיות, לא חלמתי בלילה ההוא על שום דבר,
פשוט, לא עצמתי עיניי לדקה אחת.
בבוקר, כשהלבן התחלף בצהוב מסנוור וגם הציפורים לא נשמעו עוד
מבעד למעטה האוטובוסים וקרבות הרחוב, הוא הסביר שאינו יודע. מי
שאינו יודע לא יכול לשאת באשמה, וטובי המשפטנים דיברו על חוסר
שפיות ותמימות השיגעון מול פשעים איומים. אני עמדתי עם פטיש
השופטים והבנתי לראשונה, שאין בי רצון לחפש חיבה מקוביות קרח.
הן גם קרירות ושקופות עד אימה וגם, כמובן, נמסות מהר ונעלמות
בלי להשאיר זכר להיותן, מלבד טיפות מים מתאדות. הכאתי בחוזקה
בפטיש, חיכיתי לתשובה וכשלא קיבלתי אותה, חזרתי לתיאטרון האימה
שלי. הוא, פתח את הרוכסן ואת סגור שיני, הרים את כנפיים מעלה,
זקף את הצוואר בגאווה, ונעלם.