היא אף פעם לא הרימה את הטלפון. בהתחלה חשבתי שזה סוג של עצלות
חיננית. אחר כך שמתי לב שהיא לא מתקשרת לאף אחד אף פעם. שיערתי
שאולי מדובר בקמצנות אובססיבית, אבל היא דווקא היתה בסדר בקטע
הזה, וכל פעם שהגיע חשבון הטלפון, היא רשמה צ'ק על שמי ושילמה
חצי מהסכום.

כשהחברה שלי עזבה אותי התחלתי להקדיש לה יותר תשומת לב. כשאתה
מאוהב או אוהב או חושב שאתה אוהב, או צריך לשכנע מישהי להאמין
שאתה אוהב אותה, אין לך זמן לתשומת לב. פתאום גיליתי שאף אחד
לא בא לבקר אותה, שלא מבקשים אותה בטלפון ושהיא גם לא מקבלת
דואר, חוץ ממכתב חודשי מהבנק עם פירוט הפעולות בחשבון העו"ש
שלה, שגם אותו היא לא היתה פותחת.

התחלתי לחפש בה פגמים. כשאתה גר עם מישהו, בטח שעם מישהי, יש
לך לא מעט סיכויים לגלות את הצדדים האפלים שלו. היא לא דיברה
שטויות, לא נכנסה לחדר שלי בלי לדפוק בדלת. היא גילחה שערות
מהרגליים וגם בבית השחי, התקלחה לפחות פעם ביום (בקיץ לפעמים
יותר), והיתה מנומסת מאוד. אם מתעקשים להצביע על חיסרון, אפשר
לציין שהיא היתה הרוסה על דיוויד ברוזה, ועוד על התקליט הספרדי
המאוס שלו.

התחלתי לשלוח לה פרחים, וכל פעם חתמתי בשם אחר. היא התרגשה,
כמעט יצאה מדעתה, והראתה לי בגאווה את השירים שבוקי בן-יוגלי,
ככה חתמתי, שלח לה. זה נמשך כמה חודשים ולאט לאט הרגשתי איך
אני מתאהב בה. הייתי נכנס למקלחת אחרי שהיא יצאה ומריח את
הקרמיקה, מחפש באויר שאריות מהריח שלה.

בהדרגה השתכללתי, מה שגרם לנסיקה ברווחים של "התפנוקיה". אחרי
הפרחים, היו גם פיצות ששלחתי לה תחת שם העט שאול טשרניחובסקי
וכרטיסים לקולנוע ששלחתי בתור יהודה המכבי. פעם אפילו דאגתי
ששליח יביא לה פקט סיגריות. אני יודע שזה לא כל כך רומנטי וגם
לא נורא פרקטי, כי היא לא עישנה, אבל זה היה אחד הדברים
האחרונים בתפריט של "התפנוקיה" שעוד לא ניסיתי עליה.

בסוף התקשרתי אליה מטלפון ציבורי, הזדהיתי כמאיר דיזנגוף
וקבענו פגישה בבית קפה בצפון העיר. היא התלבשה שעות. עמדה מול
המראה ואחר כך מולי ושאלה אם היא נראית בסדר, ואז, למזלי, יצאה
לפני הזמן כך שגם אני יכולתי לדפוק הופעה למפגש הפיסגה.

הגעתי ראשון. היה חורף, ולקח לה הרבה זמן לקלוט, לקשור את
הפרטים, את החולצה הירוקה, את הנובלס, את המעיל. בסוף היא
התיישבה מולי וחייכה. היתה ארוחה נחמדה, וגם זיון לא רע, פעם
במיטה שלי ופעם שלה. שבועיים אחר כך בעלת הבית מתה והנכדים שלה
ביקשו שנפנה את הדירה. מאז לא ראיתי אותה.