הכוס נשברה.
מאיה עמדה שם ללא תזוזה בעוד ששברי הזכוכית התפזרו לכל עבר.
לא הבנתי מה קרה. כשבאתי לקראתה היא נפלה על הרצפה והתחילה
לרעוד.
בעוד היא נעה קדימה ואחורה, גופה הצנום עדיין רועד על מצע שברי
הזכוכיות, היא החלה לצעוק:
"לא! לא שוב!!"
והמשיכה להתנדנד.
התיישבתי מאחוריה וחיבקתי אותה. מצמיד אותה אלי. מנסה להגן
עליה.
והיא כנועה לחלוטין, לא מתנגדת למגע ולא מחזירה אותו כלפי. רק
בוכה. היא אחזה בידי עם ציפורניה והתחילה למלמל תוך כדי בכי,
"אנשי השלג. לא! תעזבו אותי, לכו מכאן".
היא נראתה אחוזת דיבוק. זה היה יותר מדי בשבילי, זה היה אמיתי
מדי.
"אל תיתן להם לקחת אותי! בבקשה אל תיתן להם להיכנס אני לא רוצה
לחזור!"
היא ממש התחננה בפני.
"על מי את מדברת? אין פה אף אחד חוץ מאתנו."
"אל תיתן להם להחזיר אותי, בבקשה!"
"מאיה, אף אחד לא יקח אותך מפה. מי אלו אנשי השלג?"
היא התיישבה כמה סנטימטרים ממני, נמנעת ממגע. חיבקה את רגליה
המצולקות עם ידיה, המשיכה את התנודה שלה והתחילה לזמזם לה איזו
מנגינה.
קמתי ועמדתי מאחוריה. הצלחתי להקים אותה. כשהיא נתמכה בי,
הולכתי אותה לכיסא המטבח שעמד בחלל בין הסלון לחדר האוכל.
כשניסיתי לעזור לה לשבת היא קמה בתנועות חדות ודחפה אותי ממנה.
היא חזקה יותר משחשבתי...
"לא! אתה לא תצליח לשטות בי. אני יודעת מה אתה עושה. אתה חלק
מהם, נכון? אתה עוזר להם. הם הרי מכירים אותך מההתנדבות שלך
שם".
עכשיו באמת שלא ידעתי על מה היא מדברת.
"אני רואה אתכם. אני רואה את החלוקים הלבנים שלכם עוברים
בחלונות, אתם לא תצליחו להסתתר! בקבלה קראו לכם לבוא לקחת
אותי? ההתנהגות שלי מזיקה לשאר החולים? אתם לא תצליחו, לא
שוב!"
היא הוציאה סכין מאוד חדה לחתיכת בשר מהמגירה ואיימה עלי.
היא התכופפה והרימה חלק משברי הכוס.
"מאיה מה את עושה?!"
צעקתי לה.
היא כיווצה את האגרופים שלה על הזכוכיות שהחזיקה וזרקה אותן
לכיוון הדלת.
"זה מספיק מטורף בשבילכם?"
היא לקחה את הסכין בחזרה מהשולחן וחתכה חתך אנכי בידה
השמאלית.
"מה תגיד עכשיו, שברתי את ההסכם בינינו."
"את לא חושבת שאכפת לי ממך?"
"לאף אחד לא אכפת ממני, אתה הזמנת אותם לבית שלך כדי שיקחו
אותי ממך. לזה לא קוראים אכפתיות!"
"אבל לא הזמנתי אף אחד! אין אף אחד בחוץ!"
הייתי מיואש.
"אז אתה טוען שאני מדמיינת דברים, שאני פסיכוטית??"
היא חתכה חתך מאוזן, עמוק באותה היד.
"אני לא כמותם. לא, אני לא מהמטורפים האלה".
ופנתה אל היד השניה. חתכה חתך מאונך ומאוזן.
"עכשיו הם לא יוכלו לתפוס אותי. אני יכתים להם את המדים הלבנים
בדם והם לא יוכלו להיות יותר אנשי שלג".
אף פעם לא ראיתי אותה במצב הזה.
"תפסיקי!"
צרחתי כל כך חזק. נעמדתי שם וצעקתי עליה את אותו הפועל עד שהיא
שמטה את הסכין מידה.
"אין פה אף אחד. אני אוהב אותך, אני לא אתן לאף אחד לקחת אותך
ממני".
היא התחילה לבכות ובקול חנוק מצרידות ומדמעות היא השיבה לי:
"אבל אנשי השלג, הם כאן."
היא חיבקה אותי. בכיה נמוג בזרועותי ואני רק חוזר על אותו
המשפט.
כשהבינה שהכל בטוח חבשתי לה את החתכים. היה לה בקבוק פולידין
של אריזה משפחתית בתיק. מסתבר שההסכם שלנו לא היה אפקטיבי
מעולם. בלילה היא ישנה כמו תינוקת ובבוקר היא התנהגה כאילו דבר
לא קרה. היא המשיכה לגור אצלי בדירה למשך חודשים נוספים והכל
היה כרגיל. היא עם מצבי הרוח שלה, החתכים הופיעו מדי פעם ואני
עוזר לה לעבור את המשברים. שגרה של חולי רוח, אני משער.
כשחזרתי יום אחד מהעבודה עם שקיות של מצרכים למטרת ארוחת ערב
אינטימית, הדירה הייתה ריקה. שיערתי לעצמי שמאיה הייתה אצל אמא
שלה או אצל חברה. לא משהו מיוחד כי כל החפצים שלה נשארו כפי
שהיו בפעם האחרונה שהייתי בדירה שלי. אבל היא לא חזרה.
עבר שבוע, שבועיים, חודש... היא לא חזרה. המשטרה לא עזרה כל כך
בחיפושים שלי אחריה אך הם לא הועילו כי בעצם לא ידעתי על אף
אחד שמכיר אותה מלבדי. יום אחרי שקיבלתי מכתב ממנה התקשרתי
לבתי החולים לבריאות הנפש באזור המרכז ובדקתי אם היא באחד מהם.
האחות הראשית הוליכה אותי דרך המזדרונות הצרים של בית החולים
לאחד מחדרי הישיבות. היא לא דיברה בהתחלה. שאלה אותי מהיכן אני
מכיר את מאיה ואם אני מודע לבעיות שהיו לה.
"היו לה? מה זאת אומרת היו?", שאלתי בפליאה.
האחות השפילה עיניה. כה מסודרת ורשמית במדיה הצחים משלג.
לאחר רגעים נוספים כשהסתכלתי עליה מבולבל, מחכה שפיה יפתח, היא
אגרה אוויר לריאותיה ואמרה: "מאיה לא צריכה להתמודד עם הבעיות
שלה יותר. היא ביצעה את הבריחה האחרונה..."
לא היה צורך במילים נוספות.
|