הגעגועים,
שחונקים את הגרון,
כאילו מישהו דוקר עם עיפרון.
העיניים,
שאוגרות את הדמעות,
והניצוצות בפנים, אז קשה לראות.
הכאב,
שאת הלב קורע,
והוא דופק בפנים, הוא מתגעגע.
האור,
שבקצה המנהרה,
שנעלם בתוכי לתקופה קצרה.
החיוך,
שעל הפנים מרוח,
מרגיש שהוא צריך קצת לנוח.
המבט,
עם ניצוץ של היסוס,
מרגיש קרוע וכל-כך הרוס.
היד,
שכבר לא מורגשת,
כבר לא מחפשת או ממששת.
הדמעה,
שגורמת טישטוש,
גורמת ללב את עצמו שוב לחוש.
והלב,
שהוא אמיתי בהחלט,
גורם לי שוב הרגשה של אמת.