אחרי שתי דקות שהבטנו זה בזה בהלם, כל אחד מאתנו לא מאמין
שהשני מתבונן בו, שאל הקיפוד בחשש, "אתה רואה אותי?"
הסתכלתי על עצמי לרגע, רק בשביל לברר אם גם אני פתאום קיפוד,
ומיד ראיתי שאין לי קוצים אבל יש לי קצת עור ברווז וכוסית שוט
כמעט ריקה מטקילה ביד. הטיילת היתה די ריקה, לפחות בפינה
שבחרתי להתמוטט בה בלילה הסתווי הזה ונראה היה שהאנשים הבודדים
שדידו להם הלוך ושוב התעלמו לגמרי מהעובדה שאני יושב שיכור על
הרצפה ומדבר עם קיפוד.
"איך קוראים לך?", נפלטה לי השאלה מהפה לפני שהספקתי לעכל לא
רק שקיפוד מדבר אליי, אלא משום מה גם אני מדבר אליו בחזרה.
"זה העניין, שאני לא ממש זוכר, אבל זה לא באשמתי" הוא ענה
והסתכל על שאריות הטקילה שבידי בצורה הכי מאשימה שקיפוד יכול
להסתכל.
"הרברט סמואל" ניסיתי להעביר נושא לטיילת.
"זה קצת ארוך לקיפוד," הוא ענה לי, "אבל אני אתרגל".
"אז אתה בטוח שאתה רואה אותי?" בחן אותי שוב הרברט.
"קיוויתי שלא, אבל מסתבר שבינתיים כן" עניתי בכנות - אף פעם לא
שיקרתי לבעלי חיים לפני כן ואולי גם קצת בגלל האלכוהול החלטתי
שאני לא אתחיל עכשיו.

נדמה היה לי שהוא מקשיב לתשובה שלי באופן מעמיק במיוחד, או
שהוא מעוצבן עליי. אף פעם לא הצלחתי לקלוט את כל הקטע הזה של
בעלי חיים שמסתכלים עליך ואנשים שמבינים מה פירוש כל סוג של
מבט שלהם. "אני חושבת שהכלב שלך כועס עליך" אמרה לי פעם מישהי
שלא האמנתי לה. בהיתי בפרצוף הבלתי מובן שלו מקרוב שלוש דקות
עד שהוא נשך אותי. אחרי זה הוא דווקא נרגע.
"תירגע," ענה לי הרברט, "בתחום שלי אתה חייב להקשיב טוב למי
שאומר לך מלים כמו מקווה, מבקש, רוצה וכאלה. אני קיפוד משאלות.
כרגע אני קיפוד המשאלות שלך".
"אני צריך עוד טקילה," הכרזתי וחשבתי שקמתי על הרגליים והתחלתי
ללכת לכיוון באר כלשהו.
"זה לא בדיוק עובד ככה," אמר הרברט.
"מה לא עובד ככה?"
"שני הדברים. אם אתה רוצה ללכת לשתות, אתה צריך לקום לא רק
בראש שלך, אלא באמת עם הגוף. אתה נראה די טיפשי כשאתה מנפנף עם
הרגליים באוויר כשאתה יושב על הרצפה. ואם אתה רוצה משאלה אתה
צריך לשפשף אותי" הסביר הרברט.
"אתה לא צריך להיות מנורת שמן בשביל זה?"
"בתקופה שאנשים האמינו בשדים וכאלה זה עבד ככה, אפילו הרבה
יותר מדי, אבל דברים משתנים." ענה הרברט בסמכותיות של
היסטוריון והוסיף, "האמת שגם העניין של קיפודי משאלות לא ממש
תופס, בגלל זה הייתי מופתע שבכלל ראית אותי. בכל מקרה העקרון
נשאר אותו דבר - אתה צריך לשפשף אותי בשביל לקבל משאלה".

לא רציתי להישמע בעייתי, אבל מאוד הטריד אותי הרעיון של לשפשף
משהו עם קוצים, "אני לא רוצה להישמע בעייתי," היססתי, נשמתי
שתי נשימות עמוקות והמשכתי, "אבל יש לך קוצים. זה באמת הכרחי?
זה לא יכאב לי קצת?"
"מנסיון העבר שלי, זה יכאב לך הרבה, אבל זה הכרחי. תבין,
בתקופה של השדים והמנורות, כל הזמן שפשפו אותנו. אני רוצה
לראות אותך גר בכלי מתכת שרותח מחום רק בגלל שכל שתי דקות איזה
אידיוט אחר משפשף אותו בשביל לבקש משהו טפשי, שהוא לא באמת חשב
עליו עד הסוף. הקטע של הקוצים אמור להבטיח שמי שמשפשף באמת חשב
לעומק על מה שהוא רוצה ושיש לי לפחות כמה ימים להתארגן עד
שירדו לו התחבושות והוא יבקש משהו חדש".
העובדה שאני לא שיקרתי עד אותו רגע לבעלי חיים לא הבטיחה לי
שהם לא ישקרו לי. כבר יכולתי להתעלם מכל הקטע של הקיפוד המדבר,
אבל השפשוף נשמע לי סוטה מדי. "אתה בטוח שאתה לא סתם סוטה, כזה
שנהנה מזה שמשפשפים אותו?" שאלתי.
"אם היית קיפודה אז כן, אבל אני לא עד כדי כך ליברלי מינית."
הרגיע אותי הרברט, קרץ לי קריצה של קיפוד והתחיל ללקק את
שאריות הטקילה מהכוס שביד שלי.
"ואנשים עושים את זה? האוכלוסיה הכללית?" חקרתי.
"שניים שרצו להיות ראשי ממשלה אצלכם עשו את זה, אני לא יכול
לנקוב בשמות בגלל חסיון קיפוד משאלות - לקוח. הבעיה היא שבשניה
שבני האדם צריכים לשלם בשביל לקבל משהו הם נרתעים. שני ההם
הסכימו להאמין אבל הכאב כל כך הרתיע אותם שהם לא ממש חשבו על
המשאלות עד הסוף ושכחו להוסיף את המלה 'טוב' אחרי ה'אני רוצה
להיות ראש ממשלה' וזכו לקריירות קצרצרות. אצל רוב בני האדם
הכאב גורם להדחקה וחוסר אמון. בגלל זה לא רואים הרבה קיפודי
משאלות בזמן האחרון".
הרברט ניקה את הכוס לחלוטין, התיישב על הרצפה והתחיל להניע את
הרגליים שלו באויר. "הלכתי כבר להביא עוד טקילה?" הוא שאל.
"לא ממש. גם לך זה לא עובד," עניתי, "אבל נראה לי ששתיתי
מספיק. אני מאמין בקיפודי משאלות".

ניסיתי לחשוב הכי חזק שיכולתי מה הייתי מבקש בעד קורבן של יד
מרוטשת ומלאה בקוצים. עושר חסר תקדים, אושר תמידי, שלום עולמי,
סוף לרעב באפריקה או סוף לתוכניות אירוח וטלנובלות. כל מה
שהצלחתי לראות בעיני רוחי היה איך אני מנסה להסביר לרופאים
באיכילוב למה ליטפתי את הקיפוד שמחובר ליד שלי בקוצים. אחרי
שהבנתי שהמשאלה הראשונה היא כנראה הכי קשה, החלטתי לנסות קודם
לחשוב מה תהיה המשאלה השניה שלי או לפחות לעשות סדר עדיפויות.
דמיינתי את הרופאים באיכילוב הופכים פחות משועשעים עד עצבניים
להפליא כשאני מגיע בפעמים השניה, השלישית והרביעית עם קיפוד
מלוטף מחובר לי ליד.
אז נכון שהכיסים שלי היו מלאים בכסף ואת כל ההסברים הייתי נותן
ממש ברוח טובה, גם בגלל שלא היה קונפליקט צבאי בחדשות מאז
שסילקו מכאן את מני פאר, אבל בעיית השמנת-היתר שהתחילה להתפתח
באפריקה קצת הפריעה לי, למרות שהייתי מאושר מאוד וכל הזמן ירד
לי דם מהיד.
הרברט הביט בי במבט מלא סימפטיה. "לא טענתי שזה קל." הוא אמר
לי, "אני קיפוד משאלות כבר שבעים וחמש שנה ועוד לא החלטתי מה
לבקש".
"מותר לכם לעשות את זה? לשפשף את עצמכם?" שאלתי.
"האמת שאצל קיפודים, כמו אצל בני אנוש, לא ממש מקובל לשפשף את
עצמך בציבור, והרי אני צריך שמישהו יאמין שאני קיפוד משאלות
בשביל שזה יפעל. באופן עקרוני זה מותר חוץ ממשאלה אחת - אסור
לי לבקש לא להיות יותר קיפוד משאלות".  
תמיד הכי קשה להתכחש למהות שלך, חשבתי לעצמי ועדיין לא יכולתי
להחליט מה לבקש. להרברט היו המון שנים והוא לא הצליח וגם נראה
לי שהוא נהיה מעט קצר רוח מחוסר ההחלטיות שלי. הייתי חייב
להרוויח עוד זמן לחשוב. " קח משאלה אחת על חשבוני. אתה תבקש
ואני אשפשף" אמרתי בנדיבות, "מה הכי היית רוצה?"
התחלתי לשפשף את הרברט, מתכווץ מכאב כל פעם שהיד עברה עליו נגד
כיוון הקוצים, "אני רוצה עוד שוט של טקילה" הוא צעק, מנסה
להתגבר על צווחות הכאב שלי.
מלצרית הגיעה מכיוון החוף עם שוט של טקילה ביד. "זה בשביל
הקיפוד" הסברתי לה לפני שהיא הביטה בי מוזר וברחה.
שתיתי חצי והנחתי את הכוס ליד הרברט. הקיפוד שתה את הכל במכה
אחת והביט בי במבט הכי רציני שקיפוד שיכור יכול להביט במי
שמאמין שהוא קיפוד משאלות. "נראה לי שאני בכל זאת כבר לא רוצה
להיות קיפוד משאלות" הוא אמר ורץ בזיגזגים לכביש.

ייתכן שהרברט סמואל היא רק טיילת ומעולם לא הייתה קיפוד משאלות
שנדרס באותו לילה ליד החוף של תל אביב הסתווית, אבל אני די
בטוח, שקצת לפני שמעדתי הביתה בזיגזגים, ראיתי את הב.מ.ו שדרסה
אותו נוהגת בערס עם אור אדום מקדימה, שמטייל לו על החזה ימינה
ושמאלה ואורות סגולים על הנעליים לכיוון יפו. היה נדמה לי שהיא
מחייכת.