-אני ושלי ביחד שנתיים ואנחנו עומדים להתחתן עוד כמה חודשים.
-בינתיים אנחנו חיים ביחד, אוכלים ביחד, וישנים ביחד, כבר
תיכננו את הכל קנינו אותו, כמו שכבר אמרתי הולכים להתחתן
בקרוב, נביא ילד ונחיה באושר ועושר.
-כן, מאוד בטחתי, אפילו לא חשדתי, לא הבנתי איך זה הגיוני,
חשבתי אני מופיע בפספוסים.
-ברור ששמעתי עליו אבל לא חשדתי נראה כמו סתם עוד ידיד.
-זה באמת היה קצת מוזר לי שהוא נמנע מלדבר או להפגש אותי, אבל
חשבתי אתה יודע היו חברים בתיכון...
-פתחתי את עיניי בבוקר רגיל ושיגרתי לקולות השעון. הערתי אותה
בנשיקה. אחרי שהתעוררה אמרה בנימה קצת מוזרה יש לי סידורים
לעשות אני לוקחת את האוטו היום. סבבה אמרתי לה רק תאספי אותי
בשבע מהעבודה. בדרכנו לעבודה נראתה קצת לחוצה שאלתי אותה מה
קורה איתך? היא ענתה הכל בסדר אל תדאג. במשך היום ניסיתי להשיג
אותה בסלולרי אך היא לא ענתה... סוף סוף שבע ירדתי למטה לחכות
שתאסוף אותי וניסע הביתה. שבע וחצי שמונה תשע והיא לא כאן,
דאגתי נורא  התקשרתי אליה ושוב אין תשובה. נסעתי בתחבורה
ציבורית הביתה.
עליתי למעלה פתחתי את הדלת . הסתכלתי פנימה ולא יכולתי להכנס,
ראיתי בית ריק מחפצינו
ואנשים זרים פותחים קופסאות וממקמים את חפציהם ברחביי הבית.
שאלתי מה לעזאזל הם עושים שם.. הם אמרו לי שקנו את הדירה משלי
וממני. כל מה שהיה לי לא רק שנעלם אלא גם נשארתי בחובות
ובמינוס, מילא אבל שלי אני אהבתי אותה יותר מכל. תפסתי אותה
בטלפון היא אמרה לי שהחליטה לפתוח דף חדש, לתת לו עוד הזדמנות.
בפתיחת הדף היא סגרה את הדף של שנינו, לא יודע מה קורה איתה
עכשיו אבל אני כאן בכלא על אי תשלום חובות.

(מבוסס על סיפור אמיתי - אמיתי מרחוק ורחוק מאמיתי)