"אני חייבת ל..." , תחילת משפט אופייני של דמעה. "חייבת", מילה
שדמעה משתמשת בה בכל משפט. "צריכה", מילה שדמעה הרבה הרבה זמן
לא אמרה. זאת דמעה, לא גבוה , לא נמוכה, לא רזה, לא שמנה, לא
ילדה, לא אישה, להגדיר אותה קשה, אפילו היא עצמה מתקשה. דמעה,
שמלאו לה כבר 18, חיה בדירה לא קטנה, לא גדולה, בנתניה. אותה
דירה שעברה אלייה בגיל 9, עם אבא, אמא ועם שני האחים הגדולים.
שני האחים כבר מזמן עברו לגור בתל אביב, והיא נשארה לבד, לגור
עם אבא. כשהייתה בת 8 התבשרה דמעה שאמה חולה בסרטן הריאות,
הייתה סכנה כבדה לחיי אמה , אך בדרך נס נרפאה מהמחלה. האם שחשה
כאילו נולדה מחדש והחליטה לעזוב הכל ולנסוע לאילת עם בחור בן
28 שפגשה. היום הם כבר נשואים, דמעה לא ראתה את אמא שלה או את
האחים החדשים שלה כבר הרבה זמן, משום שאביה אוסר עלייה.

בעוד חודש דמעה לא תתגייס לצבא. בעוד חודש היא לא תיכנס למסגרת
שיכולה לגאול אותה בלי שהיא מודעת לזה. הצבא לא רוצה אותה, היא
לא רוצה אותו. הוא אומר שהיא מיוחדת מידיי בשבילו. דמעה חושבת
שזה אולי בגלל שהיא סיפרה לקב"ן על עשרות ניסיונות ההתאבדות
שלה, על הצלקות שיש לה ביד (וגם בלב) מגילוף העור שלה ובגלל
האמא שלה והילדות שלה, שהמילה "לבד" מתארת נהדר. בעוד חודש היא
שוב תשב בבית, תשמע את השבלולי גפן שלה, תגלוש 18 שעות ביממה
באינטרנט, תרחם על עצמה, תבכה קצת ותבשל לאבא שלה. אחרי שתעשה
את כל אלה ויגיע כבר יום שבת, תסע לבקר את האח הבכור בת"א, רק
לשעה שעתיים , כי אבא אוסר עלייה יותר. אם יתמזל מזלה, היא תלך
להופעה של שבלולי גפן עוד חודש וקצת. בעצם אין סיבה שלא תלך,
הכרטיס של שורה ראשונה כבר מונח בארון, שוכב שם ורק מחכה ליום
המאושר שבו יגיע המאורע, החיוך שלה.

אין לדמעה ממש חברים, העובדת הסוציאלית חברה קרובה, לפעמים.
לדמעה כבר נמאס ללמוד את שם העובדת הסוציאלית, כל חודש יש
חדשה. בעיות תקציב, הם אומרים. לפעמים היא מדברת בשיחת חוץ עם
אמא ומספרת לה איך החיים שלה שמחים, איך החבר ואיך אבא .
השיחות האלה תמיד מאושרות, כי אבא יושב לידה וכותב לה על פתק
מה קורה בחיים של מישהי אחרת. דמעה הייתה שמחה להיות המישהי
הזאת. דמעה לא טיפשה, היא מבינה מה קורה, אבל לשנות, להזיז,
לצעוק דיי, זה יותר מידיי בשבילה. זה לא החיים שלה, הבעיה, היא
חושבת לעצמה, זאת היא.

היא מחייכת, היום ההופעה. היא מתלבשת, מתאפרת ומחייכת למראה,
היי אני לא נראת כ"כ נורא, מחשבה חולפת בראש. היא בדרך לשם,
ציפיות עוברות לה בראש. האוטובוס עוצר, היא הולכת מהר, אופס
חוצה ת'כביש, כמעט נדרסת, "מזל" אומרת לעצמה, "יכולתי בקלות
לפספס ת'הופעה". הנה היא כבר שם שורה ראשונה, מחכה מחכה, הנה
הוא בא, שבלולי גפן. היא מחייכת אליו הוא אלייה, מוכרת לו,
מאיפה שהוא, אולי מ20 ההופעות האחרונות, אולי ואולי לא. ההופעה
נגמרת היא רצה למאחורי הקלעים, בוכה לשומר, מספרת לו על עצמה,
הוא מזיל דמעה ומעלים עין כשהיא חוצה אותו. היא מאחורי הקלעים,
"איפה הח... דר", היא ראתה, סטאר על הדלת, רצה לעברה ובלי
לדפוק נכנסת בריצה.

מתחבאת בארון הבגדים, מתנשפת כולה, מתרגשת לקראת המפגש. הוא
נכנס, השבלולי גפן הזה. היא רואה אותו ומחייכת לעצמה. איתו
נכנסים עוד 2 ילדים ואישה. היא קופאת במקום ומגמגמת: "אמא".