אתה עדיין ילד.
עוד סבור שלשבת אל מול השקיעה ולהביט אל כוכב בודד בשמיים זו
האהבה בהתגלמותה. עוד אוחז בשברי חלומות מבריקים, מרחפים
ותלושים מן המציאות. כאילו הינך עומד מבולבל בנקודת הצטלבות של
שבילי החיים, בוהה למטה ולא יודע מה עכשיו, מתיישב על האדמה
ושותק.
ילד בגוף של בוגר, נער שעוד לא התחיל להתממש. בגדים שהיית רוצה
ללבוש - אך אינך לובש אותם, מילים שהיית רוצה לומר - אך מפחד
לומר אותן, דברים שהיית רוצה להיות- אך אינך. כולם עוד מחכים
לך. מתי כבר יהיה לך האומץ לדעת מה אתה רוצה ולקחת. ולהיות.
מתי תתחיל כבר להיות, ילד.
פתאום מגלה שאין לך חבר אמיתי אחד מלבדי, וגם אני אינני חברת
אמת. האם זאת חברות בשבילך? היכן היו חבריך לפני שהופעתי, על
מה דיברת איתם, מלבד על הממשות הפיזית, היומיומית שלך.
פשטותך גובלת בעיוורון.
מתי תתחיל לשאול שאלות, לנסות להבין מה יש לעולם הזה להציע,
במקום לשבת ולראות רק לכיוון אחד ויחיד, מתי תתחיל להסתכל גם
לצדדים. ולראות.
עוד לא מבין אמיתות מסובכות ואף לא אמיתות פשוטות, אמיתות
סובייקטיביות או אמיתות מוצקות. אמיתות מופשטות. אמיתות
אמיתיות. עוד לא יודע מהי האמת שלך, ואפילו לא טורח לחפש.
מפחד. ממני, מן השתיקה, מן המציאות שכבר התייאשה מלהתדפק על
דלתות חלומותיך. מתבלבל ומגמגם נוכח האפשרות של משהו אמיתי,
מסתייג לנוכח האפשרות שתדע מי אתה, בעצם.
מי אתה, בעצם?
תתחיל להסתכל לחיים בעיניים.
ילד, מתי כבר תתחיל להיות.
מתי כבר תפסיק להיות ילד. |