"יו! ג'ואי!" - הקריאה הזו נשמעה מוקדם בבוקר יום שלישי.
מוקדם מדי, חשבתי לי בעייפות, מתבונן שוב ושוב לכיוון השמים
מחפש את השמש האמורה לזרוח מתישהו בזמן הקרוב..
זה היה היום השלישי בו ג'ימי ג'ים (- או "פעמיים ג'ימי" כפי
שקראו לו בשכונה) לוקח אותי לסיבוב מסביב לאותה חנות תכשיטים
עתיקים עלובה ששכנה לקראת סוף הרחוב הראשי, מנסה להסביר לי את
חשיבותה של אותה חנות מבחינה היסטוריתמדעיתפסיכולוגית. - כזה
היה ג'ימי, תמיד עושה את שיעורי הבית שלו..
"הקשבת לי בכלל? תשמע.. אני לא אחזור על זה שוב.. רק עוד פעם
אחת - החנות הזו היא החנות הראשונה שנפתחה באזור...  ואחת
התמונות שם פשוט תפסה לי את העין..." וכך המשיך ג'ימי ללהג לו
בעודי מקדיש את כל תשומת הלב שלי למשחק ההנהונים - משחק קשה
מאד בו המשתתף אמור להראות את מירב ההתענינות בדבר משעמם
לחלוטין.
די הצלחתי במשחק הזה - עד שבסופו של דבר הוא החל לשעמם וקטעתי
אותו ב"אוקיי ג'ימי, אבל מה אנחנו עושים כאן? אי אפשר להרים את
המקום הזה! ראינו את זה גם אתמול וגם שלשום, למעשה - הוא כל כך
סגור ומסוגר עד ש.." - כאן ניסיתי לחשוב על מטאפורה עסיסית
שתסביר לג'ימי כמה סיכוי בדיוק יש לנו לחדור לאותו מיני מבצר -
או ליתר דיוק, כמה סיכוי אין לנו.. אך הוא קטע אותי ואמר
"אלפרד הסכים לעבוד איתנו", זה עצר אותי בצורה כמעט אוטומטית.

אלפרד "החוכמולוג" ויינברג לא נקרא "חוכמולוג" בגלל שייכות
כלשהי למאפיה, למען האמת - אלפרד שנא מאפיה כמעט כמו ששנא
טיפשים, וטיפשים הוא שנא בצורה בלתי מוגבלת.
היה זה כלל שרץ ברחובות - אם אלפרד החליט שאפשר להרים מקום
כלשהו, אז היה אפשר להרים אותו, ואם הוא עצמו הסכים להשתתף בזה
- ידעת כי כל מה שנותר לך לעשות זה רק להגיע לשם, לבצע את
העבודה ללא כל דאגה, ולקחת את הכסף.
"אני אומר לך ג'ואי.. זה יהיה קלי קלות"

לאחר יומיים...

"קלי קלות??" צעקתי על ג'ימי מתכופף כמה שיותר כשמעלי שורקים
כדורי השומרים, "קלי קלות הוא אומר לי.. מאיפה צצו חמשת
השומרים האלה? אה??"
"שתוק ותמשיך לירות" צעק ג'ימי מעוצבן לחלוטין..
"אני לא מאמין שהסכמתי לעבוד איתכם" נשף אלפרד במורת רוח,
"ולחשוב שהיית כזה סקרן מטומטם כדי 'לבדוק מה התמונה ההיא
מסתירה מאחורה' (כאן הוא חיקה את המבטא המוזר של ג'ימי)..
באמת.. מכל התמונות בחדר בחרת דווקא את התמונה עם חיישן התנועה
שמחובר אליה!!"
ג'ימי המשיך לירות ואפילו לא טרח לענות..
בינתיים - החלנו לשמוע מרחוק את סירנות מכוניות המשטרה
מתקרבות, "מהר!!" צעק עלינו אלפרד "עוד שתי דקות והם סוגרים
עלינו", התארגנו בחוסר רצון מובהק החוצה וטסנו דרך הדלת
האחורית עם תיקים ריקים, גאווה פגועה וכדורים באוויר, נכנסתי
לתא הנהג וישר כשאלפרד נכנס בצליעה מורגשת למכונית (ממלמל
לעצמו שוב ושוב "סקרן מטומטם.. חייב לגעת בתמונה.. חייב.."),
סחטתי את הגז עד הסוף.
המכונית התנערה והראתה כי כל דולר שג'ימי השקיע בה היה שווה את
זה - היא טסה דרך הסמטה הצרה בה חנינו, והגיבה בצורה מדהימה
כשחתכתי איתה שמאלה מיד מעבר לפינה..
בזמן הפניה, חלקה האחורי של המכונית החליק, עלה על המדרכה ודרס
חתול תמים שעבר שם.. "עוד קורבן היום של הסקרנות המטופשת שלך"
מלמל אלפרד בעצבנות רוכן שוב לבדוק את שלום קרסולו.


ו..