מתחת לענן ירוק אנחנו יושבים, מבולבלים. היא אומרת שכבר אין
טעם לחיות, הוא ילד בן שלושים ואני, נשמה אבודה, זקנה ממחשבות,
בגוף בן עשרים ושלוש וחצי. משחזרים שיחות בקצב מהיר, עוד פעם
זוגיות בתיאוריה ובדידות במציאות, ימים אפורים של שגרה חסרת
משמעות, חיטוט בקרביים של המחשבות האפלות והודו, וסמים ומין.
מתחת לענן ירוק. חבל שאין כבר תיעוד היסטורי על דור כזה, שחוק,
מעוך, חסום. היה יכול להיות נחמד לדעת מה קורה לערמת הכלום
הזאת, בעוד עשרים שנה. האם נתמכר סופית לגחמות טלוויזיוניות,
שאינן שלנו? האם נבחר בסופו של דבר, בחיי נוחות בורגניים, כאשר
תינוק בורגני יושב על ברכינו הקופירייטריות? האם בעתיד נחבק
ביד אחת את בני הזוג שלנו, ובשניה את שולחן הקפה העכשווי? האם
נמות מסמים? אולי נתאהב רק בדיכאון, בבדידות, בבירה,
בפורנוגרפיה של המציאות?
זאת שרוצה למות, מצאה לה פתרון יצירתי. היא החליטה לא לשבת על
הברזלים, בציפייה לאושר רב משמעות, בקופסת כסף. היא לא מחכה,
שיצאו ספרי "דור ה Y" או "מילניום - הרציונליזם לאן?", בהוצאת
עם עובד 2000, שימכרו יפה ב "אמזון - חנות הספרים הוירטואלית,
הגדולה בעולם". היא תסגור את השיטוט הזה, לא בבהייה חסרת
עיניים במסך כלשהו, אלא תעשה משהו אקטיבי, כמו להתאבד למשל.
בן שלושים. מצד אחד הוא יכול להיות הכל, כשהוא מניח יד גברית
על קופסת הסיגריות האדומה, מזמזם את דילן או חולם על וולווט
אנדרגראונד. אבל דילן כבר מזמן עבר מן העולם, והוא כבר לא מבין
באיזו שפה בדיוק שרות הבנות הצבעוניות מה"ספייס גירלס" . הוא
גם לא מבין, למה עליות וירידות זה במוסיקה אלקטרונית ולא
באופניים, כשדנה עם הצמות על הרמה. הזמן שלו, כמו של כולם,
נעצר מתי שהוא, והנפש שלו, כמו של כל בני האדם, כמהה ליציבות
הזאת, שיש כאלה שקוראים לה גם אושר.      
קשה לו, לוקח שאיפה ונושף בעצבנות: "אני ילד בן שלושים". אבל
הוא מת לזוגיות ולא מצליח לאחוז בענף הדק של העץ הזה. הוא היה
במסיבות פעם, הוא לקח כדורי אקסטזי, הוא עוד זוכר את ה"כיף" של
שנות השבעים. אבל עכשיו, כשאין עוד מחקרים על השפעות של אקסטזי
וכמויות מסחריות של מריחואנה, על גופו ונפשו של צעיר מבולבל,
אי אפשר לדעת איך הוא יראה בעתיד הטכנולוגי מרוב ייאוש שלנו,
או האם הוא ימלמל אז, "מי אני? מי אני?", ליד באנג שחור מרוב
שימוש.
ואני. התהליך של ההתבגרות המואצת, שמתרחש אצל כל הילדים האלה,
שבמקום עיניים יש להם צגים של מחשבים, התרחש גם אצלי, בגרסה
הפחות מתקדמת של התוכנה. בלי שום קשר לכלום, אני חושבת שאני
יודעת הכל, בלי לראות עדיין, שום דבר באמת. אני יודעת בדיוק
איזה חוויות כדאי לחוות, מה אני אפיק מהן, ואיך יסתיים כל זה
בפסימיות האופיינית רק לדור שלנו.
אני לא בטוחה רק בזה שאני לא. איש יווני אחד אמר פעם משהו על
זה, אבל כבר אמרו את הכל בתחום השאלות הקיומיות, אז עדיף לדבר
על כאב, נושא שעוד לא מוצה בקרב הדור "יודע הכל" שלנו, שנציגיו
יושבים עכשיו במרפסת ומפיצים עוד ענן מתוק וירוק לאוויר הלילה.
למה לא מוצה הנושא הזה, גם לא מתחת לענן הירוק שלנו, שגורם לנו
לפעמים לדמוע מרוב ריקנות? פשוט. חומות, מחסומים, שקי ילדות
חבוטים, צביטה ישנה, אפשר לראות את הכל על האינטרנט, לא צריך
להתאמץ וממש לחוות את זה.
היא יורקת דם לפעמים, היא חווה כאבים שהרופא לא יכול להסביר,
היא מצליחה להרוס דבר טוב, למות בעודה בחיים. הוא לא מצליח
לישון עם בחורה במיטה, הוא אוהב מין אבל סטרילי, מעוקר מרגשות
רכים, הוא לא אוהב שנכנסים לו לחיים יותר מידיי, הוא סובל, הוא
רוצה להיות ילד בן שלושים, מחר הוא בן שלושים. אני שוכחת
לפעמים לחיות במציאות, יש לי בראש ענן ירוק מאד ובוסרי, וכאב
קטן שהופך גרנדיוזי דרך הבירה, העשן והמחשבה הטורדנית. אני
שונאת את כולם, אני אוהבת המון אנשים, כותבת מתוך כאב, כואבת
מתוך כתיבה, מאוהבת בסבל האמורפי שלי. אני והיא והוא, עוד לא
יודעים באמת שום דבר על החיים, שום דבר.
מתחת לענן ירוק אנחנו יושבים, מבולבלים.