בס"ד, יום שישי ג' אב תשס"ב.


"את מצטערת שהכרת אותי?" הוא שואל שניה אחרי שהודיע לי שהכל
נגמר.
"סליחה?" אני מגלה לפתע קושי מסוים בשילוב של הצורך לנשום עם
הצורך להקשיב.
"את מצטערת שהכרת אותי? מצטערת על השנתיים שהיו לנו ביחד?" הוא
חוזר שוב בטון מונוטני, מודע פתאום לעובדה שלעלמה רפת שכל
כמוני יש צרכים מיוחדים.
השאלות הממוחזרות שלו נראות לי כגיבוב ארוך מדי של מילים.
הצורך להשיב נראה פתאום קשה יותר ממבחן בכימיה אורגנית. המוח
שלי מתמקד במילה אחת ויחידה מכל סימני השאלה: "היו". בעבר.
בניגוד לעתיד. במשמעות של no more. "אה?" אני מצליחה להוציא
מפי את התגובה האינטליגנטית להחריד.
הוא, כמו החייל האמיץ שהינו, לא נוטש את המערכה. לא מפקירים
פצועים בשטח - ממשיכים לחטט להם בפצע עד זוב דם. "אם היית
יודעת היום שככה זה ייגמר, היית בכלל מתחילה?".
לא אני התחלתי איתו. הוא איתי. מדהים איך שברגעים הגרועים האלה
המוח מתמקד בפרטים קטנים ובלתי חשובים להחריד, כמו פעלים בעבר,
או דקדוקי לשון - כמו צורך נואש של המוח להדחיק את החדשות
האמיתיות שיכולות להוביל אותו לנזק מוחי בלתי הפיך.
"אני לא יודעת" מלמלתי איכשהו, מקווה שזו התשובה הנכונה. טעות.
את עם בן אדם שנתיים, או לפחות היית (שוב מנסה להדחיק, אה?) -
את לא מכירה אותו? לא יודעת שהוא לא מסתפק בתשובות לא מתחייבות
בעליל.
"מה זאת אומרת לא יודעת?" הוא שולח לי מבט של כלבלב דרוס. מבט
של כלבלב דרוס. ממנו. ואני זאת שמרגישה כאילו עבר עליה מכבש.
"את מתחרטת על כל הרגעים הטובים שהיו לנו ביחד?".
אני שולחת לעברו מבט מצוקה. לא יודעת מה הוא רוצה ממני. מה אני
רוצה מעצמי. מנסה להחזיק את עצמי, אבל מרגישה כמו בסרטים כשכל
הזגוגיות מתחילות לרעוד ואתה פשוט יודע שעוד מעט משהו יישבר.
רוצה ליפול על הברכיים, להתחנן לשינוי גזר הדין אבל יודעת
שליידי אמיתית לעולם לא מלכלכת את החצאית שלה. רוצה לשבור את
המסיכה הזו של ההבנה, הקבלה. רוצה להראות לו עד כמה אני חלשה
ונזקקת, עד כמה אני צריכה אותו בעצם, כי בלעדיו אני חצי בן אדם
ובלעדיו אני בעצם כלום, אבל יודעת שמבחינתו יותר טוב כלום
מכמעט.
"ואם, אם...עוד שנה נניח, אני אזמין אותך לחתונה שלי, לא
תבואי?" הוא מכביר בשאלות היפותטיות, כשאני כבר קוברת את עצמי
במציאות החדשה.
חתונה? שלו? עם מישהי אחרת? שהיא לא אני? המשמעות האמיתית של
הפרידה מתבהרת לי בדקירות קטנות של כאב. תמונות קטנות של
מציאות חילופית חולפות על פניי ואני רואה אותו צוחק עם מישהי
אחרת, מספר לה דברים, חולק איתה את חייו. אני שונאת אותה כבר
מעכשיו, המטומטמת  - מה הוא מוצא בה? אני רואה את שניהם עושים
את כל מה שעשינו, את כל מה שלא עשינו. מתאהבים, מתחתנים,
מולידים ילדים. וזה לא נתפס בעיני, כי לא מזמן אנחנו ישבנו
ורבנו על שמות לילדים, ומה לא הייתי נותנת עכשיו כדי לריב איתו
על דבר דבילי שכזה, כדי לריב איתו על כל דבר שהוא ולדעת שאחר
כך יבוא פיוס מתוק, שאחר כך יבוא משהו.
"לחתונה שלך..." החזרה על המילים הללו מעצימה את הכאב. פתאום
המושג "כאב לב" מקבל משמעות פיזית חדשה לגמרי. כל יום לומדים
משהו חדש. "אני לא חושבת. אולי הייתי שולחת מתנה". כן, מתנה.
פצצה מתוחכמת שתפעיל את עצמה בדיוק ברגע הנכון על העלמה הלא
נכונה.
"אבל למה לא? את לא רוצה שאני אהיה מאושר?" הוא מקשה, כאילו לא
מספיק קשה לי.
רוצה, בטח שרוצה. רוצה שתהיה מאושר איתי. למה אתה לא יכול
להיות מאושר איתי? למה אנחנו לא יכולים לגמור את הסיפור הזה
ב"והם חיו באושר ועושר"? לא סתם לגמור את זה...
"אני לא מאמין עלייך" הוא מתפרץ, השתיקה שלי מעצבנת אותו כמו
תמיד (לפחות יש משהו שמעצבן אותו) "את חושבת שרק את בקטע הזה?
שרק לך כואב?".
אני מסתכלת בעיניו של זה שיכל לעשות לי את זה, של זה שהיה אמור
לשמור עלי מפני מפלצות המציאות ויצר לי מציאות מפלצתית שכזו.
"אני בטוחה שכואב לך" אני אומרת לו, לא ממש מאמינה במה שאני
אומרת "כואב, אבל פחות".