היא ישבה שם, על הספסל. עוד אחת, בת חמש עשרה בערך.  סתם ישבה
וחשבה. ורצו לה כל מיני מחשבות בראש, רובן מחשבות מטורפות ממש.
ולא שהיא הייתה מטורפת, רק המחשבות שלה היו. היא נזכרה באותו
יום, שבו היא החליטה שדי, די ונמאס. היא צריכה להיות כמו כולם,
להפסיק את המחשבות המשוגעות האלה שלה ולהתנהג נורמלי, להתנהג
כמו שצריך. פעם אמא שלה אמרה לה מזמן מזמן, כשהיא הייתה ילדה
קטנה ופחדה ממפלצות- אנשים מפחדים מדברים שהם לא מבינים. אולי
בגלל זה כולם פחדו ממנה. לפעמים גם היא פחדה מעצמה, כלומר לא
ממש מעצמה- יותר מהמחשבות המטורפות שלה.
היא ניסתה להתרכז חזק חזק במשהו נורמלי, משהו שמישהו רגיל בטח
חושב עליו. אבל כל פעם שהיא נאחזה בקצה של מחשבה רגילה, אחת
המחשבות המטורפות שלה נדחפה שוב. אז היא התרכזה שוב, הפעם כל
כך חזק עד שהתחיל לכאוב לה הראש, אבל היא לא וויתרה. ודווקא
כשחשבה שהצליחה להתרכז בדבר אחד נורמלי, שלוש-ארבע מחשבות
מטורפות מילאו לה את הראש. היא רצתה לצרוח, ולברוח, לרוץ, לרוץ
ולא לחזור, לברוח מעצמה ומהמחשבות המטורפות. אבל היא ידעה שהיא
לא יכולה. שעות ישבה על הספסל ליד הבית שלה, ובכתה ונאבקה
במחשבות המטורפות והרגישה שהיא משתגעת. קמה והתחילה לרוץ. רצה
דרך כל הרחוב, דחפה אנשים, ילדים, כל דבר שעמד בדרכה.
אנשים הסתכלו עליה והצביעו והתלחשו. בכל זאת, לא כל יום רואים
ילדה רגילה לכאורה רצה וצועקת ברחוב הראשי. אבל לה לא היה
אכפת. היא רצה. והמחשבות המטורפות רצו איתה, צורחות בתוך ראשה
וממלאות את כולה בצלילים מחרידים של כאב. תעזבו אותי, היא
צרחה. בבקשה, תפסיקו! אבל ככל שהיא התייסרה יותר המחשבות
המטורפות רק התגברו והתגברו, עד שלבסוף לא היה יותר מקום בתוכה
גם לכאב, גם לצלילים וגם למחשבות. ואז, לאט לאט, כמו קנקן
שנשפך, או ביצה שיש בה סדק, זלג החוצה כל הכאב. אחריו זלגו
החוצה כל הצלילים.
והיא נשארה לבד, קליפה בלי תוכן.
ילדה עם מחשבות מטורפות.